יום רביעי, 28.02.2024 שעה 05:29

"במכון וינגייט רוצים כסף? הם לא מתביישים?"

מנהל אגודת השחייה אמיר כהן מדבר על הטראומה שחווה אחרי 26 שעות בממ"ד ("יצאנו מזה בנס") ועל ההחלטה של וינגייט לדרוש ממנו תשלום על שימוש בבריכה

|
אמיר כהן פיש  (איגוד השחייה)
אמיר כהן פיש (איגוד השחייה)

בימי הקיץ קבוצת השחייה של הפועל שחייני הנגב הייתה מתאמנת בבריכה של קיבוץ מפלסים, ממנה היה אפשר לראות את עזה. בימים טובים הם היו יושבים על שפת הבריכה, שותים קפה ומביטים על הרצועה, צופים בבית לאהיה, בית חאנון ובעיר המרכזית. בימים של מתיחות, היו מידי פעם נשמעות השריקות שהיו גורמות להם לקפוץ מהמים החוצה בתוך שניות ולרוץ למרחב מוגן. כרגע, הכל נטוש, אחרי הבוקר של 7 באוקטובר.

את הבוקר השחור הזה לפני ארבעה שבועות אמיר כהן, מנהל אגודת השחייה, לא ישכח. "ב-6:30 התחילו האזעקות. בדרך כלל אנחנו רגילים לזה, נכנסים לממ"ד ואחרי כמה שניות זה עובר. אלא שאז התחלתי לשמוע ירי מנשק קל. הבית שלי נמצא על הגדר של הקיבוץ שפונה לכיוון עזה. הגדר הזאת נמצאת רק 800 מטר מקו הגבול. הירי הלך והתקרב אלינו".

ברגעים הללו, הוא הבין שהוא חייב להישאר בממ"ד ולקח החלטה לא לצאת החוצה בשום פנים ואופן. "המחבלים לא הגיעו לגדר. הם ניסו לפרוץ את השער של הקיבוץ שהיה נעול, אבל הם פרצו רק את שער הולכי הרגל שהיה צמוד אליו", שיתף. "בהתחלה הם תפסו את התאילנדים של הקיבוץ ולקחו אותם איתם, התקדמו לעבר הבתים ונתקלו בכיתת הכוננות שניהלה איתם קרב די קשה וגדול. למזלנו, זה נגמר רק בכך שנפצעו כמה חבר'ה. בדיוק אז קיבלנו הודעה להיסגר בממ"דים וידענו שראש המועצה נרצח. פירקתי את הידית מהחלק החיצוני של הדלת וסגרתי. התכתבתי עם חברים מקיבוץ בארי והבנתי שקורה משהו אחר בסביבה שלנו. זה לא היה משהו רגיל".

אלא שדווקא אז, הוא ומשפחתו היו בחוסר ודאות מוחלט כי "בשעה 10:30 נפל כל החשמל, לא היה אינטרנט ולא טלפונים. לא היה לנו קשר עם העולם החיצון, היינו מנותקים ושמענו רק את הירי", שחזר אמיר כהן. "לקראת 14:00 פתאום שמענו שקט. הם חדרו לבית שהיה במרחק של שני מבנים ממני, אבל תפסו אותם. בעל הבית והבן שלו נטרלו אחד מהם, קשרו אותו ובדיעבד התברר לי שאחי רץ לשם והוביל אותו החוצה כי היה לו נשק. כל הזמן הזה אני לא יודע מכלום. עד הבוקר למחרת היינו מנותקי קשר. אחר הצהריים שמענו את מסוק הקרב מרסס את השטח ושמענו ירי מהכביש, אז הייתי די רגוע. מידי פעם פתחתי את הדלת בשקט, לקחתי אוכל או כמה דברים שצריך וחזרתי לממ"ד".

אירוע התאחדות הכדורגל למען החטופים

במשך 26 שעות אמיר, אשתו ושתי בנותיו היו נעולים בחדר אחד. "ב-1:30 בלילה, כמעט 24 שעות אחר כך, קיבלנו וואטסאפ שמודיע שהתגברו על המחבלים וכל הכבוד לכיתת הכוננות. זו הייתה הודעה שנשלחה בשעות הצהריים והגיעה באיחור למכשירים שלנו. אחרי ההודעה הזו, הרבה ברחו מהקיבוץ עם הרכבים שלהם וסיכנו את חייהם בלי שידעו בכלל שיש חוליות של מחבלים על צירי התנועה מסביב. אנחנו קיבלנו החלטה להישאר בממ"ד, החלטה שכנראה הצילה אותנו".

רק בבוקר הם יצאו החוצה. לדבריו, "ב-8:30 בבוקר ראיתי חיילים ושאלתי אם אפשר לצאת, אמרו לי 'כן', אז מהר נכנסנו לרכב. השכבתי את הבנות על הרצפה של הרכב ואמרתי להן להוריד את הראש כי אמרו לנו שהכבישים מסוכנים, אבל לא ידענו באמת מה קורה. לא ידעתי את העוצמה של מסע הרצח הזה. כל היציאה מהקיבוץ נראתה כמו גיא הריגה אחד גדול. גופות, רכבים שרופים, הכל הרוס. אתה לא מאמין לזה. רק אז הבנתי את גודל האירוע, רק אז קלטתי שיצאנו מזה בנס. מזל שהבנות לא ראו את הזוועות".

אחרי 26 שעות בממ"ד

אמיר כהן, בן 60, גר במפלסים ומאמן את הפועל שחייני הנגב. הוא מכונה "פיש" כי כל חייו היה בקרבת מים וכשהיה בן 14 תיירת אמרה שהוא שוחה כמו דג, באנגלית, וכך נדבק לו הכינוי. הוא שחה כל הילדות, עד לצבא, אבל לא היה שחיין מקצועי. במקום זאת, הפך למאמן וגידל דורות של שחיינים, בהם נמרוד שפירא בר אור. "אני תמיד אומר לשחיינים שלי - 'אם לי היה מאמן רציני כמו שאני מאמן אותם כיום, הייתי כנראה אלוף העולם'. מידי פעם, כשהם היו מעצבנים אותי, הייתי קופץ למים ומנצח אותם ב-200 פרפר בקלות", אמר בחיוך.

כיום הוא מאמן את נבחרת הקדטים של ישראל והיה רכז מחוז הדרום באיגוד השחייה, אבל כולם מכירים אותו בתור מי שמנהל את ענף השחייה באזור עוטף עזה. הוא מחובר ליישובים הללו, בעבר אפילו היה חבר בכיתת הכוננות של מפלסים אבל בגלל שיצא לתחרויות ועבד מחוץ לקיבוץ הוחלט להציב במקומו חבר קיבוץ אחר. יש לו אגודה של 350 שחיינים, מתוכם 90 תחרותיים, שמתאמנת בספיר. כעת, המקום עומד ריק. לפני כמה ימים נכנסו לשם כוחות צבא כדי לטהר את המקום ממחבלים.

"פיש" עדיין מנסה לאסוף את השברים. "אבא שלי ב-1948 הפסיק את לימודי הרפואה בארגנטינה, עלה לארץ ובא להילחם פה במלחמת השחרור, ואחר כך לבנות את מפלסים. כל חיינו אנחנו בתוך הקהילה הזאת. יצאנו בלי פגע, אבל להיות 26 שעות בממ"ד בלי נשק ארוך? אם חס וחלילה הם היו מצליחים לפרוץ אלינו, מה היה קורה אז?", הוא תוהה מעת לעת, כשהוא נמצא בימים אלה במקום בטוח יחסית בהרצליה, משקיף על הים והבריכה בבית המלון בו קיבל חדר, עד יעבור זעם.

"כשיצאנו מהעוטף, כל הזמן ניסיתי להתקשר לאנשים בבארי, אבל אף אחד לא ענה לי. לא ידעתי שאיבדתי שם חמישה זוגות הורים של שחייני עבר שלי, לא ידעתי שיש חבר'ה חטופים שאני מכיר וכרגע לא יודע מה קורה איתם. ביציאה מהעוטף, בתחנת דלק, הצצתי בטלפון וראיתי שגם אני מקבל אין-סוף הודעות, משחיינים, מאמנים והורים. אני רואה שכולם דואגים לי ומבקשים שאחזור אליהם".

מתי באמת הבנת מה קרה באותו הבוקר של 7 באוקטובר?
"נסעתי לאחותי לצפון ביום למחרת, אחרי שיצאנו מהקיבוץ. כשהגענו לשם ראינו את הטלוויזיה דולקת ואז הכל מתחיל ליפול לך. משפחות שלמות של חברים כבר לא קיימות. אנשים ששלשום הייתי איתם בבריכה כבר אינם, כמו נדב גולדשטיין ז"ל התחיל שיקום מפציעה באימוני שחייה ונתתי לו כמה תרגילים - וכל המשפחה שלו הלכה. ככל שעבר הזמן, התחלתי לקבל שמות של נרצחים ואנשים שנחטפו. בשלב מסוים אתה נכנס להלם. כולם היו בהלם. כולנו היינו כמו זומבים".

מה עלה בגורלם של השחיינים באגודה שלך?
"לשמחתי נפצע לי רק שחיין אחד שחטף כדור בצומת רעים. אתמול הוא חזר למים והוא שוחה באילת. מיכל גזית, מאמנת שעובדת באגודה, הייתה נעולה במשך 30 שעות בממ"ד בשדרות כי גם שם היו מחבלים. הבעיה המרכזית היא שהאגודה פתאום מפוזרת".

מה אתה עושה בעצם ביום שאחרי?
"עברנו שעות וימים קשים. הייתי כמו מכונה, בדקתי מה קורה עם כולם, ומיד הרמתי טלפונים כדי לארגן לכל מי שהגיע לאזור הרצליה-נתניה-חדרה מקום להתאמן בו. איגוד השחייה והוועד האולימפי נרתמו לעזור לי, מרכז הפועל נתן לי עזרה במימון הסעות, אז ארגנתי 25 חבר'ה שיבואו לשחות ביחד והתאמנו בבריכת מכון וינגייט, שם פגשנו את פסיכולוג הספורט ישי צור שמבין מה עובר על אנשי העוטף וחיכה לנו שם כדי לעזור במה שצריך".

היה לך חשוב לחזור?
"כן, היה לי חשוב מאוד לחזור כדי שתהיה להם שגרה נורמלית כי זה הפתרון היחיד למצב הזה. כשיש לילדים מסגרת, כשהם נכנסים למים וכשהם עושים ספורט - זה מנקה את הראש ומקל עליהם. עצם זה שהם פגשו את החברים שלהם, התחבקו והחליפו כמה מילים, זה כבר היה קריטי בשבילם". 

דרישת התשלום מווינגייט

אמיר כהן קיבל סיוע, כך שמידי כמה ימים הוא הצליח לגבש בחזרה חלק מהשחיינים שהיו באגודה שלו לאימונים משותפים, למרות המצב. אלא שבחלוף כשבועיים של עבודה הוא קיבל ממכון וינגייט הודעה שהוא לא ציפה לה. כפי שפורסם ב-ONE, לפתע המכון, שנמצא בבעלות המדינה, דרש תשלום על השימוש בבריכה הלאומית. כעת אמיר כהן מתייחס לכך לראשונה.

"עבדנו שבועיים וחצי בבריכה, אבל קיבלנו הודעה ממכון וינגייט שמרגע זה נצטרך לשלם על השהות שלנו לפי שעה כולל תשלום על ארוחת צהריים", סיפר כהן. "אמרתי להם 'תודה רבה, כבר לא נשתמש במסלולים, אנחנו נסתדר'. לא ידעתי מתי אנחנו חוזרים, אם בכלל, והם רוצים כסף? בקושי הצלחנו לקום על הרגליים. יש לי הורים מכפר עזה שהודיעו שהילדים עוברים איתם לחו"ל, אחרים מתלבטים אם לחזור בכלל לעוטף עזה ואין לי מושג מה יהיה בעתיד עם האגודה".

מה קרה מאז? היה לכם לאן ללכת?
"עשיתי כמה טלפונים ובתוך עשר דקות קיבלתי הודעות מעמק חפר, בני הרצליה ואילת שהם נרתמים מיידית לסייע. הם הציעו לנו בריכות שחייה בחינם, כך ש-95% מהילדים שוחים עכשיו במקום אחר".

איך הרגשת ברגע שמכון וינגייט העלה את דרישת התשלום הזאת?
"זה הרגיז אותי כי מישהו אמר לי שידוע שהובטח לווינגייט כסף מהמדינה עבור מפוני עוטף עזה. הם לא מתביישים? זה כספי מדינה, זה לא מקום פרטי. אני לא מצפה לכלום מאף אחד ואני אף פעם לא מבקש עזרה, אבל אני בהחלט מצפה שגוף ממלכתי כמו מכון וינגייט יבין שיש קבוצת שחייה אחת מעוטף עזה שנשארה בלי ציוד ובלי בריכה, ובכל זאת מנסה להמשיך להתאמן בכל מחיר כי זה הניצחון שלה וזה חשוב לה".

תצליחו לשמור על פעילות אחרי המלחמה?
"האגודה תמשיך לפעול, זה מפעל החיים שלי ולא יהרסו אותו. היו לי מספיק מלחמות עם כל מיני גורמים שניסו להרוס לי, אף אחד מהם לא הצליח. לצערי, אין לי מקום בו אני יכול לרכז את כולם ואין לנו הרבה כסף, אבל אנחנו נישאר. אני נזהר לא להעליב אף אחד, אבל אנחנו קבוצת השחייה היחידה בשער הנגב והיא לא תימחק".

אתה מעלה על דעתך את האפשרות לחזור חזרה הביתה אחרי המלחמה?
"רק אם הכל יהיה נקי. נחזור לשם רק אם חמאס לא יהיה שם, או שלא יהיו לו שום יכולות צבאיות. אני רוצה לקום בבוקר רגוע, לא רוצה עוד מלחמות, ואם זה יקרה - בוודאי שאחזור לשם. אם אנחנו לא נחייה שם, מה יהיה? הגבול יהיה באשדוד, זה מה שאנחנו רוצים? צריכים לחסל שם את העסק, שלא יוכלו להרים את הראש ל-50 שנה קדימה. אין ברירה".

עד אז, אתה מאמין שאפשר לשמור על השחיינים כך שיישארו במסגרת האגודה גם בעתיד?
"הם עברו טראומה קשה, אבל אני מבטיח שעוד נחזור, גם אם זה לא יהיה פשוט. אומנם חטפנו 20 שנה של ירי בלי הפסקה מעזה ועם הזמן אתה נשחק, מה גם שעכשיו כל השחיינים מפוזרים בכל מיני ערים שונות ומרוחקות כמו אילת, ים המלח והצפון - אבל אנחנו עוד נחזור. אני רואה את אשתי נלחמת. היא מנהלת את בית הספר והיא כרגע רצה ממקום למקום, מקימה מחדש את כל מערך הלימודים, ובמקביל קוברת את מוריה ותלמידיה. זה לא קל, אבל היא מנהלת את הכאוס. אנחנו חיים מיום ליום. לא פשוט לקום מזה, אבל אני בטוח שנקום ונחזור, וזה יהיה הניצחון".

אסור לפספס
נגןכמה כסף משלם ליאו מסי לספר האישי שלו?
כמה כסף מרוויח הספר האישי של ליאו מסי?
נגןספיד שואל את דרוגבה אם הוא אבא של פוגבה
ספיד שואל את דרוגבה אם הוא אבא של פוגבה
נגןלמה סון סירב לחתום על חולצה של טוטנהאם?
למה סון סרב לחתום על חולצה של טוטנהאם?
נגןהכדור נדבק לו לרגל: אדן הזאר משחק קטרגל
הכדור נדבק לו לרגל: אדן הזאר משחק קטרגל
/* LAST / NEXT ROUNDs */