בסוף חודש אוגוסט נפל דבר בליגה הלאומית: חי אבייב בן ה-24 מונה למאמנה של עירוני רמה"ש וזאת לאחר שחיים לוי שאימן בעונה שעברה עזב וחיים שאבו, המנהל המקצועי, עמד על הקווים במשחקי פתיחת העונה. לא רבים הכירו את שמו של אבייב הצעיר והיו לא מעט שהופתעו, מי הוא אותו איש מקצוע צעיר שזכה לקרדיט בגיל כזה. אלא שאבייב התעסק בתוצאות וכעבור סיבוב אחד בליגה הלאומית מציג את ההגנה הטובה בליגה, כשבנוסף הוא יתמודד עם קבוצתו על תואר – בגמר גביע הטוטו ללאומית בחודש הבא.
כאמור, המאמן הצעיר, שעבד כבר כעוזרם של ירון הוכנבוים ושי ברדה בנוף הגליל, סירב להתראיין. הוא נתן להרמות הגבה לחלוף וכעת, בראיון מיוחד ל-ONE, שהוא למעשה הראיון המקיף הראשון שלו מאז החל להיות מאמן בוגרים ראשי, אבייב מדבר על סיפור החיים והתחנות שעבר עד שהגיע לתפקיד, הפנייה אליו כבר בעונה שעברה, המודל לחיקוי בכדורגל הישראלי ובעולם ואיך זה להיות המאמן הכי צעיר בתולדות הליגה השנייה בטיבה בישראל.
"אני לא חושב על זה שאני המאמן הכי צעיר בתולדות הליגה הלאומית, זה טייטל מלחיץ, אקרא לזה טייטל מחייב. אני יודע שברגע שאעשה עבודה טובה הדלתות ייפתחו למאמנים צעירים נוספים שרוצים להצליח. נכון שזה לא מובן מאליו לתת את המושכות למאמן בן 24, אבל עבדתי במועדון הזה כמה שנים והייתי בשנה שעברה עוזר מאמן בליגת העל (בנוף הגליל). לכן, חזרתי למועדון וחשבו שאני בשל לעבוד כמאמן ביחד עם חיים שאבו".
אתה יכול להבין אנשים שהרימו גבה על המינוי הזה?
"ברור שאני יכול להבין אותם. זה לא משהו שהוא טבעי, אבל מי שמכיר אותי ויודע את צורת העבודה שלי, מבין שזה לא מקרי. אנחנו בעזרת השם נמשיך ונצליח, יש לנו מטרות גדולות".
איך מתמודדים עם קבלת משרה שכזו בגיל 24?
"האמת שאני לא מסתכל על תעודת הזהות. אני עברתי בחמש השנים האחרונות שלי בקבוצות הבוגרים בהן עבדתי את כל הסיטואציות האפשריות: אם זה מאבקי הישרדות, העפלה לפלייאוף העליון וכו'. צברתי המון ניסיון ואני בעיקר בן אדם שהוא טוטלי לעבודה. יש לי רק כדורגל בחיים, אני נושם כדורגל 24/7. מניתוח של משחקים, דרך לעבוד בשטח. אני חי את זה ממש".
אתה מאמן שחקנים שחלקם גדולים ממך בכמה שנים טובות, איך יוצרים סמכות?
"זה לא חלקם. חוץ משלושה או ארבעה שחקנים, רובם המוחלט גדול ממני ואפילו בכמה שנים. כשהשחקנים מרגישים שאתה מקדם אותם ומציב להם מטרות והם רואים שאתה מבין על מה אתה מדבר, אז הם שלך. גם שברק בכר החל לאמן, השחקנים היו גדולים ממנו בהתחלה.אפילו יוליאן נגלסמן קיבל קבוצת בונדסליגה, דוגמת הופנהיים, ובגיל 27, גם אז השחקנים שם היו גדולים ממנו".
איך העברת את המסר שיספרו אותך למרות גילך?
"אני לא חושב שצריך לדבר על זה: כולם מכירים אותי ויודעים שהכדורגל זה הדבר שהכי חשוב לי בחיים, שוויתרתי על המון דברים בחיים כדי להיות מאמן. השחקנים יודעים איך אני אוהב לעבוד ואת רמת הרצינות שאני דורש. היה קליק מהרגע הראשון ואתה מרגיש מתי השחקנים משחקים בשבילך. אני לא איזה דיקטטור ומאוד מאמין בגובה העיניים. אני מעודד שיתוף פעולה: אנחנו שותפים לדרך ואין פה מערכת יחסים בין איזה מפקד לחיילים שלו. לכולנו יש את המטרות לדרך בכדי להצליח והם מבינים שאין מקום לטעויות. אני מאוד חד איתם בקטע הזה".
כבר פנו אליך בשנה שעברה להגיע, עוד כשהיית עוזרו של שי ברדה בנוף הגליל בליגת העל.
"היו דיבורים וגישושים. אני בן אדם שאם אני מתחיל לעבוד במקום מסוים אני רוצה לסיים באותו המקום. העדפתי לסיים את העונה בנוף הגליל והשנה התפניתי לזה".
תחזיר אותי ליום שהודיעו לך שרוצים אותך העונה.
"זו הייתה שמחה מאוד גדולה מצד אחד, אבל מצד שני אתה מבין שיש עליך אחריות מאוד גדולה. אתה צריך להביא תוצאות ואם עד עכשיו היית עוזר מאמן והכול היה מלווה בחיוכים, אתה מבין שאם לא תנפק תוצאות זה ייגמר. זו הזדמנות אחת ויש הרבה מאמנים שקיבלו הזדמנות אחת ולא הצליחו בשנה הראשונה שלהם והיום הם לא מאמני כדורגל. הבנתי בתוך תוכי שהשנה הראשונה היא הכי חשובה לי בקריירה: מבחינתי העונה הזאת היא הכי קריטית. אם מאמן מצליח בעונה הראשונה, הוא יכול להמשיך לקבל קרדיט בעתיד גם אם יהיו ימים פחות טובים. יש הרבה מאמנים שבזכות עונה ראשונה מוצלחת המשיכו את הקריירה שלהם".
איך שיתוף הפעולה עם חיים שאבו? איש מקצועי מאוד מוערך.
"לשמחתי ולמזלי זכיתי שבעונה הראשונה שלי כמאמן בוגרים אקבל לצידי בן אדם שהוא כמו waze. בכל פעם שהוא רואה מעין סטייה מהדרך, הוא עושה לנו חישוב מסלול מחדש, שיתוף הפעולה איתו הוא פורה. יש לו המון ניסיון - בטח במאבקי תחתית ובליגה הלאומית. ניסיון לא קונים בכסף וזה שהוא עובד איתי זה אחד הדברים שהכי משמחים אותי. יש פה שילוב של שחקנים ותיקים שתורמים עם צעירים מוכשרים וזרים טובים. יש לי צוות מקצועי שאני מאוד אוהב ומעריך".
מה המטרה שהציבו לך כשהגעת? להישאר בליגה?
"המטרה שלנו היא להימנע ממאבקי התחתית, לקדם שחקנים צעירים ולשחק כדורגל טוב. יש לנו בקבוצה המון שחקנים צעירים עם פוטנציאל טוב להמשך. אנחנו בגמר גביע הטוטו, בשמינית גמר גביע המדינה ואנחנו קבוצת ההגנה הטובה בליגה. כמאמר הקלישאה: אנחנו צריכים להסתכל ממשחק למשחק ולהיות עם רגליים על הקרקע, במטרה להביא כמה שיותר נקודות כדי לחמוק מהתחתית".
ההגנה שלכם היא ההגנה הטובה בליגה, אבל ההתקפה היא הרעה בליגה מבחינת הסטטיסטיקה.
"אנחנו עושים את משחק ההגנה הטוב בליגה בזכות כולם, כולל שחקני ההתקפה שלוקחים חלק פעיל בזה. אנחנו מנסים לאזן את החלק ההתקפי ועבדנו על כך בפגרה. אני שמח שבשני המשחקים האחרונים שלנו כבשנו חמישה שערים ואני מאמין שזה ייתן המון ביטחון לשחקני ההתקפה. יש פוטנציאל גדול בחלק ההתקפי שלנו וכשזה יתפוצץ זה יתפוצץ ובגדול".
דיברת בתחילת הראיון על דברים שוויתרת בדרך, למה אתה מתכוון?
"על חיי משפחה וחברים בין השאר. על לילות ארוכים בלי שינה, גם אם זה אומר שצריך לישון במגרש. יש לי סיפור חיים שלא אכנס אליו לחלוטין, אבל כיום חוץ מכדורגל, אין לי כלום בחיים. ביום שהחלטתי להיות מאמן, קיבלתי החלטה שאין לי תוכנית ב'. החלטתי שאעשה הכול כדי להצליח, גם אם זה אומר שיהיו תקופות שלא אשן בבית”.
“בסוף אתה מוצא את עצמך נשאר לישון במגרש ואתה חווה קשיים כלכליים מאוד מאוד גדולים. אתה עובד בתחילת הדרך בשלוש או ארבע קבוצות ילדים עם משכורת מאוד נמוכה שלא מספיקה לך להתקיים. אתה מצטמצם בכל היום יום שלך. ויתרתי על הכול ולא נתתי לדברים חיצוניים במהלך החיים לקחת אותי למקומות שלא רציתי".
לאילו מקומות?
"גדלתי ביפו. היה לי הכי קל להתדרדר שם לסביבה בה חייתי. התחלתי לאמן בגיל 16, אבל עד גיל 15 הייתי בסביבה של אנשים מאוד בעייתיים. עד גיל 16 לא ידעתי מה זה כדורגל - באתי מהרחוב והסיפור שלי התחיל בצורה מוזרה".
מה הכוונה?
"קודם כל אני מגיע ממשפחה של חוזרים בתשובה, כיום שומרי מסורת. אחד מהאחים שלי אהב לשחק כדורגל ויום אחד הוא הלך לראות את אחד החברים שלו משחק כדורגל בקבוצת הילדים. התחברתי לחבר שלו ומאז התחלתי ללכת לכל המשחקים של אותו ילד. זה הגיע למצב שגם הגעתי לכל האימונים שלו. הייתי בן 15 ובמשך כמעט שנה הגעתי לכל אימון".
"יום אחד, המנהל המקצועי בבת ים, משה טליאס, שאל אותי למי אני קשור. הוא שאל אותי אם יש לי פה איזשהו אח, אמרתי לו שלא ושאני נהנה לראות אימונים. הוא שאל אותי אם אני רוצה להיכנס למערכת במועדון להיות מאמן של איזושהי קבוצה. כמובן שהסכמתי ועבדתי במשך שלוש שנים כעוזר מאמן במחלקות הילדים, עד שזה התחיל להתנגש עם הדת. עשיתי ויתור מסוים, על המשפחה למעשה. הרי זה שבתות וכו' והמשפחה שלי שומרת מסורת".
ומה היה המסלול שלך בהמשך?
"מאז למעשה חיידק הכדורגל שלי התחיל. עברתי בבית הספר לכדורגל, אימנתי טרומים, עברתי לנערים ואז לנוער ובסוף הגעתי לרמה"ש. כשאני מדבר על ויתורים זה גם אומר שמבחינתי יש רק כדורגל - בלי בילויים, בלי מועדונים. היו ימים שאמרתי לעצמי מה אני צריך את זה? בשביל 1000 שקל בחודש? אבל אז אתה אומר לעצמך שאין לך אופציה אחרת. אמרתי לעצמי שזה הזמן שלי לקבל את ההכרה סוף סוף בחיים שלי. שרק דרך הכדורגל אוכל לעשות את זה. קיבלתי החלטה שאם אמות, אמות עם האמת שלי וזה לא כסיסמה. זה לא פשוט: אין לי משפחה שתומכת בי, אין לי קשרים וסוכן ולא הייתי שחקן. זה להמר על החיים שלך. הרבה אנשים חושבים שקיבלתי ‘בהוקוס פוקוס’ את התפקיד בגיל 24".
ואיך אתה מגיע לרמה"ש?
”השארתי את קבוצת הנוער של בת ים בליגה והגעתי לרמה"ש באמצעות אורן רותם. אח"כ, ירון הוכנבוים שעבד איתי ברמה"ש, לקח אותי איתו לנוף הגליל. סיימתי שם וברמה"ש החזיקו ממני מקצועית ודובר שאקבל את הקבוצה הבוגרת. זה לא מובן מאליו שהימרו על בן אדם צעיר כמוני ואני אסיר תודה על כך להדדי, סילוק וגור תמר. בסופו של דבר זה הכול תוצאות: אם לא אביא תוצאות, אז אהיה בבית”.
אולי יש פה תקווה של דור חדש? גם אתה, גם דור לוי שמאמן את הפועל ר"ג ומצליח.
"כמו שבסופו של דבר לפני כמה שנים נכנסו כמה מאמנים חדשים, אז זה כמו שחקני כדורגל - דור הולך ודור בא. ברור שחובת ההוכחה היא עלינו, על המאמנים הצעירים. במקצוע הזה צריך גם הרבה הרבה מזל".
על איזה מאמן גדלת?
"אני מאוד אוהב בארץ את רן בן שמעון. את הדרך שלו, את העבודה שלו (השניים ייפגשו ראש בראש בגביע המדינה). אני מעריך מאוד גם את זיו אריה וליאור זדה. בחו"ל אני מאוד את דייגו סימאונה - הוא מוכיח שלא משנה איזו קבוצה יש לו ובאיזה תקציב, תמיד התשוקה של הקבוצה שלו, הרעב, ההסתכלות לכל קבוצה בלבן של העיניים תהיה שם. יכול להיות לקבוצה שלו יום לא טוב בהגנה או בהתקפה. אפשר להיות פחות טובים, אבל בכל הקשור לרצון הוא מבחינתי מודל לחיקוי באיך שהוא חי ולוקח את המקצוע הזה".