נבחרת דנמרק כבר מזמן הפכה לאחת האימתניות ביבשת. המסע המרגש שלה ביורו האחרון נקטע רק בחצי הגמר, בסיומו הפסידה לאנגליה בעקבות פנדל גבולי עמוק בהארכה. החבורה הסקנדינבית היא נבחרת מוכשרת, המורכבת מצעירים מובילים לצד שחקנים קשוחים ותיקים יותר. הערב (שלישי) ב-21:45 היא מארחת את נבחרת ישראל, עם שחקן אחד שתמיד רעב להצליח, ובכלל לא בשביל עצמו – יוסוף פולסן.
פולסן איננו החלוץ הקלאסי, הוא לא סקורר או חיית רחבה כמו רוב חלוצי הטופ, אבל הוא הדוגמה המושלמת לשחקן “אנדרייטד”. הדני של ר.ב לייפציג לא רק מנפק מספרים נאים (34 שערים ו-23 בישולים ב-141 הופעות בבונדסליגה), הוא גם מהנדס את רוב ההתקפות של קבוצתו ומשתתף בעבודת ההגנה כאילו היה בלם, טבעי למישהו שבכלל שיחק בהגנה בתחילת הדרך שלו במחלקות הנוער.
פולסן הוא שחקן של הקרבה למען הקבוצה. "בפעם הראשונה שראיתי אותו, הוא איבד כדור ברחבת היריב ורץ את כל המגרש כדי לנסות להשיג אותו חזרה", תיאר אותו אלכסנדר זורניגר, מאמן לייפציג לשעבר, שהביא אותו בגיל 19 לקבוצה ששיחקה אז בליגה השלישית בגרמניה. חבריו מעידים כי מדובר בשחקן של עבודה קשה, הן באימונים והן על כר הדשא. שחקן שנלחם, לא מתפשר ולא נכנע בשום מצב, גם אם החיים אינם מאירים לו פנים.
בשם האב
יוסוף החל לשחק כדורגל בעידודו של אביו, שיאה יורארי, שהיה ספן טנזני אשר הפליג עם ספינת הסחורות שלו על ציר טנזניה – דנמרק. באחד מביקוריו במדינה הסקנדינבית, התאהב שיאה בלנה פולסן והחליט להשתקע ולהקים את משפחתו בקופנהאגן. יוסוף עצמו נולד ב-15 ביוני 1994. אביו, שהיה כדורגלן חובב, רשם אותו בגיל צעיר לקבוצת ילדים מקומית בשם “סקיול” וחלם שיום יבוא ובנו יככב במדי הנבחרת.
כשיוסוף היה בן 5 בלבד, שיאה מת לאחר מאבק במחלת הסרטן. הוא גדל אצל אמו ומשם שם המשפחה – פולסן. לאורך כל הקריירה אביו היה המודל בשבילו ומותו מלווה אותו בכל משחק. "אמנם כבר התרגלתי לחיים בלעדיו, אבל הוא חסר לי עד היום ובכל משחק אני משוחח איתו", סיפר פעם. על ידו השמאלית קעקע את הכתובת “1956-1999”, שמסמלת את שנת לידתו של אביו והשנה בה נפטר. לעתים, כאשר סבל מקשיים ושקל לוותר, ראה בעיני רוחו את אביו והמשיך להילחם למענו. על חולצת המשחק שלו ביקש לרשום את השם “יורארי”, מתוך כבוד למי שבלעדיו סביר להניח שלא היה הופך לכדורגלן מקצועי.
רץ על כל המגרש
פולסן החל את הקריירה כבלם. כבר מגיל צעיר הוא היה גבוה מאוד (1.93 מ’ בגיל 13) ובעל יתרון פיזי נגד רוב יריביו. בגיל 14, אחרי שחלוץ קבוצתו עזב לקבוצת בוגרים, הוסב לעמדה ההתקפית ומאמנו ראה כי טוב. יוסוף הפך לסנסציה מקומית ומהר מאוד קיבל חוזה בקבוצת הבוגרים של לינגבי, ששיחקה בליגה השנייה בדנמרק. הוא הבקיע 11 שערים ב-18 משחקים, זכה לכינוי “החיה הדנית” והפך לגאוות השכונה בה גדל.
פולסן גרר התעניינות ממספר רב של קבוצות ברחבי היבשת. למרות הצעות מליגות בכירות, הוא בחר לחתום בלייפציג, ששיחקה בליגה השלישית בגרמניה והייתה בהליכי בנייה. בפרויקט החדש של תאגיד רד בול, ראו בחלוץ הדני כמי שיוביל אותם לליגה הבכירה ויקדם את מטרותיהם ואכן, פולסן הפך לשיאן ההופעות בקבוצה וגם אם לא הבקיע בצרורות, היה אחד הבולטים בצמיחתו של המועדון הטרי. “רציתי לשחק באופן קבוע, להשתפר ולא להעביר את הזמן על הספסל של קבוצה גדולה. הם הסבירו לי שהם מתכננים עבורי תפקיד מרכזי בקבוצה”, הסביר את ההחלטה לחתום בקבוצה מהליגה השלישית.
כבר בגיל 18 קיבל פולסן את הזימון הראשון לנבחרת דנמרק. הוא הפך לשחקן קבוע בסגל וערך כבר 61 הופעות, בהן הבקיע 10 שערים. כמו בכל הקריירה, גם במדי הנבחרת הוא לא הכוכב הכי נוצץ. “הוא בהחלט לא השחקן הכי טוב שלנו, או הכישרון הכי גדול. אבל הוא ללא ספק השחקן הכי חשוב אצלנו מבחינה מנטלית”, היטיב להגדיר תומאס פרנק, שאימן אותו בנבחרות הצעירות של דנמרק, ולמעשה הגדיר קריירה שלמה במשפט בודד. “אני אהיה כן עם עצמי וצריך להיות מודע ליכולותיי, אני לא יכול לשחק בברצלונה ואולי לעולם לא אוכל”, אמר פעם פולסן על עצמו והוסיף: “אבל בכל פעם שאמרו לי שאני ‘לא יכול’, הוכחתי לכולם שאני יכול”.
פולסן גדל כאוהד ברצלונה וליברפול. כילד היה צופה במשחקי הליגה האנגלית, שהיו היחידים ששודרו אז בדנמרק, מלבד שידורי הליגה המקומית. הוא משחק כדורגל מאז שהוא מכיר את עצמו ובכל יום מגשים את החלום של אביו. הוא אדם שקט ודי מופנם שאוהב לבלות עם אשתו במקומות שקטים וחי חיים צנועים. את הצניעות שלו אפשר לראות גם על המגרש, התפשרות ואדישות לעומת זאת, בוודאי לא תראו ממנו.