זה היה מונדיאל שיזכרו לעוד שנים קדימה, אנשים יספרו עליו לילדים שלהם, וייבנו עוד הרבה אגדות וסיפורים חדשים עליו. זה בעיקר היה מונדיאל של כוכבים, רגשות וחלום אחד שהתגשם למיליוני ארגנטינאים ולעוד הרבה אוהדי כדורגל אחרים בעולם שראו במו עיניהם את ליאו מסי מניף את הגביע העולמי אמש (ראשון) באצטדיון לוסייל.
זה היה המונדיאל שבו כריסטיאנו רונאלדו וניימאר הלכו הביתה בדמעות אחרי שהפסידו והודחו, מונדיאל עם הפתעות של נבחרות קטנות שהצליחו להרשים מול הגדולות, מונדיאל עם כדורגל איכותי שהסתיים בדרמה גדולה על הדשא, בניצחון של ארגנטינה על אלופת העולם היוצאת צרפת, בקרב בין ליאו מסי לקיליאן אמבפה. מבחינת כדורגל, זה היה הגמר הגדול מכולם. זה היה אירוע מרשים וזה הזמן לסכם אותו מזווית קצת אחרת.
לצד הכדורגל הנהדר, זה היה אירוע שכל העולם צריך לחגוג ביחד, אלא שלאורך כל המשחקים היו מעט נבחרות שהביאו קהל רב ולכן זה לא תמיד הרגיש כמו מונדיאל אמיתי. אם המונדיאל לא היה בקטאר, סביר להניח שאוהדי הכדורגל מכל העולם היו מגיעים לטורניר ונהנים ממנו. אולי זה בגלל שאסרו על מכירת אלכוהול, אולי זה בגלל מותם של אלפי פועלים שבנו את האצטדיונים והיחס של הקטארים לזכויות אדם, אולי זה בגלל שאין לקטאר מורשת של כדורגל והטורניר הזה הסריח משחיתות - אבל בשורה התחתונה, הקהל האירופי לא הגיע לקטאר ולא באמת הייתה אווירה של מונדיאל אמיתי.
סבלו יותר מכולם? אוהדי נבחרת אנגליה (רדאד ג'בארה)אצל הקטארים זה לפעמים הרגיש כאילו הרבה דברים נעשו לכאורה למראית עין, כמו בניינים חדשים ריקים מאדם. הם ניסו לגרום לכך שתהיה אווירה טובה בכל מקום, הביאו להקות, שילמו לאנשים כדי שירקדו עם כלי נגינה מחוץ למגרשים ויעשו שמח - אבל אווירה אמיתית ביציעים עצמם הייתה רק במשחקים של מקסיקו, ארגנטינה, מרוקו, איראן וערב הסעודית. הקהל האירופי לא הורגש בכלל ובקושי ראו אותו. מה שכן, זה היה מונדיאל שאיחד את העולם הערבי, שבא בהמוניו לקטאר ומידי פעם, בעיקר בלילות, אותם האוהדים ניסו ליצור אווירה חגיגית באזורים המתוירים.
קטאר היא מדינה מוזרה. מדינה ערבית בה כולם מדברים אנגלית. מדינה בה בקושי פוגשים את הקטארים פנים אל פנים, וגם זה רק אם הם יוצאים מהווילות שלהם או מהרכבים המרשימים והמהירים שלהם, כי הם לא מסתובבים ברחובות סתם כך ולכן הכל הרגיש לא ממש אותנטי במדינה הקטנה הזאת. אפילו הקהל של קטאר, עם מאות אנשים שבאו לעודד ביחד ביציע, התברר כקהל של “שכירי חרב” לכאורה שהגיעו כלהקה ששרה שירים שרק היא מכירה. זה היה מראה די עצוב לראות את הנבחרת הזאת ואת ה”קהל” שלה במונדיאל. לא סתם היא המארחת הכי חלשה אי פעם מבחינת התוצאות במשחקים.
שחקני קטאר (רויטרס)ברמת ההפקה, אין ספק שזה אחד מהמונדיאלים המוצלחים ביותר. בכלל, זה אחד מאירועי הספורט הכי מתוקתקים שהיו בעולם. הכל נגיש, הכל קרוב והכל התנהל כמעט בלי תקלות. לאוהדים שכן הגיעו לקטאר, זו הייתה חגיגה. לא תהיה עוד חוויית מונדיאל כזאת עם ארבעה משחקים ביום אחד כאשר אפשר להספיק להיות בכמה מהם. היו אוהדים שהיו בשישה משחקים בשלושה ימים. ברוסיה זה לא היה אפשרי בגלל המרחקים בין המגרשים וגם במונדיאל הבא שיהיה בארצות הברית, קנדה ומקסיקו זה לא יהיה אותו הדבר.
כל האצטדיונים היו מרשימים, למעט אולי אחד שהיה בו מסלול ריצה מסביב למגרש, אבל האצטדיון המרשים מכולם היה לוסייל. הוא היה הכי יפה והכי נגיש, כאשר הקטארים בנו ממש עיר שלמה וחדשה מסביבו. הם עשו הכול כדי שלאוהדים תהיה חוויה גם אחרי המשחק, כך שהם היו יכולים להגיע למרכז המסחרי החדש שנבנה בסמוך אליו במרחק הליכה. במרכז הזה היה רחוב ארוך ורחב, בו היו שלל מסעדות והופעות רחוב. זה האצטדיון היחיד שסיפק חוויה לכל אוהד גם אחרי שריקת הסיום.
אצטדיון לוסייל (רויטרס)רוב האצטדיונים יפורקו וייבנו מחדש, אבל התשתיות מסביב יישארו. אומנם לא היו מספיק בתי מלון ראויים בקטאר והמחירים היו בשמיים בגלל הביקוש, אבל פיפ”א דאגה לסבסד מלונות למי שהזמין חדרים דרך המערכת שלה לאוהדים. זה משהו שלא היה ברוסיה 2018. לצד זאת, היה מגוחך לראות אוהדים שנאלצים לישון באוהלים בשטח פתוח או על ספינות בים. אם המדינה המארחת לא מסוגלת לארח כראוי את כולם, מה עשינו בזה?
מה שכן, המארחים הכניסו כמות גדולה של אנשים למקום קטן וניהלו את התנועה שלהם היטב. כשיש כסף, הכול אפשרי. נדמה שהם שכרו את האנשים הכי טובים בעולם כדי לתכנן את זה. הם בנו מטרו חדיש, רחב ונוח שהיו בו הרבה עובדים כמעט בכל מטר כדי שיכוונו את הקהל. הם בנו כמה מוקדי תיירות כדי שלא יהיה צפוף במקום אחד, עם חוויית השוק, הקניונים, האזורים המיוחדים לאוהדים, המוזיאונים והמסעדות שהיו פתוחות עד לשעות המאוחרות. באופן מפתיע, כמעט ולא היו פקקים בעיר בזמן המונדיאל כי המדינה הכריזה על חודש של חופש מתוגמל לכל העובדים בקטאר והם נשארו בבית.
היו הרבה דברים שגם צרמו. ברוסיה 2018 לא הייתה פוליטיקה באצטדיונים, בעוד שבקטאר היא הייתה בענק. לא הייתה מספיק פתיחות לכולם והקטארים הכשירו את הקרקע לעשות פעולות שלא מקובלות, כי מצד אחד כל אחד היה יכול להניף דגלים שתמכו בפלסטינים, בעוד שהלהט”בים לא הורשו להיכנס לאצטדיונים עם דגלי גאווה וכך גם השחקנים. באופן מפתיע, אחרי שלא הסכימו לאפשר לשחקנים ואוהדים להיכנס למגרשים עם סרטי קפטן בצבעי הגאווה, פתאום צצו הרבה אוהדים ואפילו בעלי תפקידים עם סרטי קפטן ועליהם מסרים לתמיכה בפלסטינים. זה היה עלוב ופיפ”א עשתה טעות כשנתנה לזה לקרות.
הפוליטיקה הייתה שם ובגדול. אוהדי נבחרת מרוקו עם דגל פלסטין (רדאד ג'בארה)לאורך כל הטורניר, במיוחד בטקסים, היו הרבה סממנים של קטאר והאיסלאם, שזה לגיטימי כי זאת המדינה המארחת והיא רוצה להתגאות במסורת הייחודית שלה. ה”גלימה” שניתנה לליאו מסי, לדוגמה, היא אות כבוד כי רק מעטים לובשים אותה, בדרך כלל האנשים המכובדים ביותר. רבים אולי לא אהבו זאת, אבל מדובר במחווה גדולה לזוכה, כמעט כמו שהונח זר לראשם של המדליסטים באולימפיאדת אתונה כי ביוון העתיקה זהו סמל הניצחון.
אגב, הקטארים גם למדו משהו מהמערב, כי כשהשחקנים הארגנטינאים יצאו מהאצטדיון הם עשו זאת באוטובוס פתוח בלי גג, כך שביצעו סיור חגיגי עם הקהל שראה את הגביע. שני אוטובוסים ממותגים ללא גג חיכו בחניית האצטדיון לנבחרת שתזכה. גם השירים במגרשים היו עם מוזיקה מהמערב, כך שהקטארים למדו משהו גם מהמסורת של אחרים.
הקהל עוזב את קטאר וספק רב אם יחזור לשם בעתיד. ובסוף, כל מה שיזכרו זה את הכדורגל המדהים והגביע המוזהב שהניף ליאו מסי.
צילום רחפן של האוהדים בבואנוס איירס