הגיבור, הפנדל והזימון המעניין: סיפורי המונדיאל

כמעט גיבור לא צפוי

רנדל קולו מואני לא היה אמור ליטול חלק במונדיאל הזה. הוא לא נכלל בסגל של דידייה דשאן ולמען האמת גם לא היו לו ציפיות כאלה. אחרי הכול, הוא רק עבר הקיץ מנאנט לפרנקפורט, צבר בזכות כך ניסיון בליגת האלופות במסגרתה כבש פעמיים ואפילו ערך הופעות בכורה קצרצרות כמחליף במדי נבחרת צרפת בליגת האומות, אבל מעטים סברו שכבר התפתח לרמה הנאותה. במהלך גביע העולם חגג קולו מואני את יום הולדתו ה-24 והוא נחשב לפוטנציאל עתידי – לא מעבר לכך.

פציעתו של כריסטופר אנקונקו – חלוץ פורה ומנוסה הרבה יותר – פינתה לפתע עבורו מקום בסגל והוא הוזעק לקטאר ימים ספורים לפני תחילת הטורניר. הדחתו של קארים בנזמה בשל פציעה משלו אף שידרגה את סיכוייו לקבל הזדמנות כלשהי, אך היא לא ממש הגיעה, למעט משחק לפרוטוקול מול טוניסיה בו לא בלט החלוץ הצעיר. בעצם, את המשחק המשמעותי הראשון שלו ערך קולו מואני בחצי הגמר מול מרוקו, כאשר נכנס כמחליף לדקות האחרונות – ומיד הבקיע בנגיעתו הראשונה. השער, שקבע 0:2 והבטיח את העלייה לגמר, שידרג את מעמדו בעיניו של דשאן, אבל גם קולו מואני עצמו לא העלה בדעתו ששמור לו תפקיד משמעותי מאוד בגמר.

ועוד איזה תפקיד! אחרי שצרפת לא תפקדה כלל, נשלח קולו מואני לקרב מול ארגנטינה עוד לפני סיום המחצית הראשונה, במקומו של אוליבייה ז'ירו. הוא היה הצרפתי הטוב על המגרש וזכה ב-13 מאבקים על כדור – נתון שני בתולדות משחקי הגמר אחרי ג'נארו גאטוסו ב-2006 – והלוחם האיטלקי השלים אז 120 דקות. קולו מואני היה זה שהוכשל על ידי ניקולאס אוטמנדי בדקה ה-80, סחט פנדל והתחיל את הקאמבק הלא צפוי. ואז, ממש לפני שריקת הסיום להארכה, הוא קיבל את ההזדמנות הגדולה לנצח את המשחק.

רנדל קולו מואני נעצר אצל אמיליאנו מרטינס (רויטרס)

כאשר כמעט ולא נשאר זמן על השעון, מצא את עצמו קולו מואני לבדו מול אמיליאנו מרטינס. אם היה שם את הכדור בפנים וקובע 3:4, הוא היה הופך לגיבור לאומי נצחי ולסלבריטי כלל עולמי. כל האתרים היו מלאים בכתבות פרופיל אודות האיש שהכריע את גמר המונדיאל וכל מאמני הנוער שלו היו זוכים לראיונות עומק. אלא שהשוער הארגנטינאי ביצע הדיפה אדירה – וזה לא קרה. אז כתבות הפרופיל יחכו בינתיים. אבל קולו מואני בכל זאת שידרג מאוד את מעמדו וההופעה בגמר הפכה אותו לאחת התגליות הבולטות בטורניר.

הרגע המצחיק ביותר – עוד פנדל מוחמץ של גאנה

במשך יותר מ-12 שנה חיכתה כל גאנה לנקמה מול אורוגוואי על ההצלה ההיא של לואיס סוארס בידו מקו השער ברבע הגמר ב-2010. כולם במדינה משוכנעים שהם נשדדו, למרות שהכול היה בדיוק לפי החוקה, ואסמואה ג'יאן רק היה צריך לדייק בפנדל כדי לנצח ולהפוך את גאנה לנבחרת האפריקנית הראשונה בחצי הגמר. הכדור שלו הלך החוצה, אבל בגאנה העדיפו לגלם את תפקיד הקורבן האומלל, והשנאה כלפי סוארס "הלא ספורטיבי" טופחה במשך תריסר שנים. וכאשר הוגרלה גאנה נגד אורוגוואי בשלב הבתים, היה ברור שהנקמה היא הדבר החשוב ביותר. כולם דיברו רק על זה, המפגש מול פורטוגל של כריסטיאנו רונאלדו בקושי היה רלוונטי, ואפילו נשיא המדינה התייחס לסוגיה. "הפעם שום יד לא תעזור להם נגד הכוכבים השחורים", הצהיר נאנה אקופו-אדו. 

העסק התקדם אפילו טוב מהצפוי, כי גאנה הגיעה למחזור האחרון בידיעה שתיקו עשוי להספיק לה כדי להעפיל לשמינית הגמר, בעוד אורוגוואי הייתה חייבת לנצח. עם רצון עז לנקום, המלווה ברגשי נחיתות עזים לא פחות, התייצבה גאנה לקרב – וקיבלה כבר בפתיחתו פנדל. עוד פנדל מול אורוגוואי, גם אם הפעם סוארס לא היה מעורב במהלך. לכדור ניגש אנדרה איו, השריד האחרון מהסגל ב-2010, וזה היה הרגע בו היו אמורים הגאנאים לסגור, לפחות חלקית, את החשבון שלהם עם היריבה המושבעת. אלא שזה לא קרה. הם החמיצו את גם את הפנדל הזה. השוער סרחיו רוצ'ט עצר ללא בעיות מיוחדות את הבעיטה של איו.

סרחיו רוצ'ט הודף את הפנדל של אנדרה איו (רויטרס)

את אוהדי גאנה זה לא הצחיק, כמובן, אבל עבור כל חובב כדורגל ניטרלי זה היה משעשע במיוחד. זו הייתה אירוניה במיטבה, כי הגאנאים עצמם בחרו להכניס את עצמם לפינה הזו – ונענשו על כך. ואם זה לא מספיק, אז סוארס היה מעורב מיד בשני שערים של אורוגוואי שניצחה 0:2. והנחמה היחידה של גאנה הייתה כי שער מאוחר של דרום קוריאה מול פורטוגל השאיר גם את האורוגוואים מחוץ לשמינית הגמר. בגלל זה הם נלחמו בשיניים כדי לא לספוג את השער השלישי. האם זו "נקמה" מספקת? כל אחד יכול לשפוט בעצמו.

השחקן שזומן בזכות שמו?

המשחק הכי טעון פוליטית היה בין סרביה לשווייץ, בשורותיה משחקים קוסוברים לא מעטים, כולל ג’רדאן שאקירי וגרניט ג'אקה שחגגו את הניצחון על היריבה ב-2018 ברוסיה עם תנועות נשר אלבני. הפעם התכוננו הסרבים לנקמה, אבל בפועל השווייצרים שוב ניצחו ואחרי שעלו לשמינית הגמר בתום 2:3 דרמטי ורווי יצרים, חגג הקפטן ג'אקה כשהוא לובש דווקא את החולצה מספר 26 של חברו לנבחרת ארדון ישארי.

למה, בעצם? ראיתם פעם שחקן שלובש חולצה של חברו אחרי משחק? זה חריג ביותר וכל מי שמכיר את ההיסטוריה של בלקן הבין מיד מדוע הדבר נעשה. בשנות ה-90' הקים לוחם קוסוברי בשם אדם ישארי את צבא השחרור של קוסובו, אשר הוגדר על ידי הסרבים כארגון טרור לכל דבר. מדובר במחבל אכזר, שביצע פיגועים רבים ולא יהיה קל למצוא דמות שנואה יותר בקרב הסרבים, אולם עבור קוסוברים ואלבנים רבים מדובר בלוחם חופש דגול. אדם ישארי חוסל ב-1998 ביחד עם כל משפחתו המורחבת, אבל מורשתו ממשיכה להיות שנויה מאוד במחלוקת.

גרניט ג'אקה עם החולצה של ארדון ישארי (רויטרס)

כאשר קוסוברי לובש את החולצה עם השם ישארי אחרי ניצחון על סרביה, הרמז הפוליטי מובן – והוא חזק וצורם. והמעשה הזה אף עשוי להציג באור מעניין את הזימון של ארדון ישארי. מדובר בקשר צעיר של לוצרן שתפס רק השנה מקום בהרכב הפותח, ומגדיר את ג'אקה כמודל לחיקוי. יש לו פוטנציאל מצוין, אבל מעטים הפרשנים בשווייץ שסברו כי הוא מתאים ברמתו לנבחרת. ואכן, חלקו על הדשא במונדיאל היה זניח עד לא קיים – הוא נכנס רק לשניות האחרונות בתבוסה 6:1 לפורטוגל בשמינית הגמר. המאמן מוראט יאקין ממש לא בנה עליו.

הייתכן, אם כך, כי ארדון ישארי זומן לסגל רק בזכות שמו, כדי שתהיה לג'אקה חולצה עם השם הנכון ללבוש אחרי המפגש עם סרביה? אם כן, זהו מקרה חסר תקדים בכל קנה מידה.