לפני פחות משבוע פורסם ב’גרדיאן’ טור של העיתונאי הבכיר ג'ונתן ווילסון תחת הכותרת: "האם כדאי לצ'אבי אלונסו לבחור בליברפול, באיירן מינכן או ברצלונה?". הישארות בלברקוזן כלל לא נבחנה כאופציה רלוונטית. "הגיוני לעזוב כי המוניטין שלו לא יכול להיות גבוה יותר שם ושחזור העונה הנוכחית בלתי אפשרי, במיוחד כי שחקנים צפויים להימכר בקיץ", נכתב.
הזלזול הזה אופייני מאוד לתקשורת הספורט כמעט בכל מקום. משום מה, לפי התפיסה המקובלת, כל השחקנים צריכים לשאוף לעבור למועדוני הפאר וכל המאמנים חייבים לקפוץ על ההזדמנות הראשונה לעבוד בהם. רשימת המועדונים השמנים האלה מצומצמת מאוד, אבל רק הם רשאים לכאורה להיות היעד לכוכב שמכבד את עצמו. קבוצות מהדרג השני, כמו לברקוזן למשל, משמשות בסך הכל קרש קפיצה. לכן, כלל לא מפתיע כי הכותרות, כולל בישראל, לדיווחים על כוונתו של המאמן הבאסקי להמשיך על ספסל אלופת גרמניה שבדרך היו בסגנון "מכה לליברפול" ו"אכזבה לבאיירן". ומה עם לברקוזן עצמה? טוב, למי אכפת ממנה?
בפועל, החלטתו של צ'אבי אלונסו לא לזוז לשום מקום הייתה צפויה, נבונה, חכמה ואף נכונה מבחינה מוסרית. אמנם, באופן סמלי למדי, התפנו המשרות בשתי הקבוצות בהן כיכב כשחקן, ועוד בעיתוי "מתאים" בסוף העונה. יורגן קלופ התפטר מליברפול, תומאס טוכל פוטר מבאיירן, אבל שניהם מסיימים את העונה בתפקידם, ולכן הכיסא מתפנה בדיוק אחרי חגיגות האליפות המתוכננות של הבאסקי בלברקוזן.
באנפילד סימנו אותו, באופן טבעי, כמועמד המועדף. גם הנהלת באיירן עשתה אותו דבר ועל הדרך ניסתה כהרגלה לערער את השקט התעשייתי אצל היריבה הגדולה, בתקווה קלושה למדי לגרום לקריסה. אחרי הכל, אולי הנס היה זה שהגדיר אותה כ"נברקוזן" – כינוי שתפס והיה תקף במשך יותר משני עשורים. לשיטתם של הבווארים, לברקוזן לא מסוגלת לעמוד בלחץ. אבל הנה לכם – היא לא רק דוהרת קדימה, אלא גם מצליחה לשמור על הנכס הכי חשוב שלה.
כי צ'אבי אלונסו מבין עד כמה ההמשכיות חשובה. ב-2019 הוא מונה למאמן קבוצת המילואים של ריאל סוסיאדד – המועדון האהוב בו גדל. בעונתו השנייה בתפקיד, הוא היה חתום על הישג שנתפס כמדהים בכל קנה מידה – עלייה מהליגה השלישית לשנייה. בשלהי הקמפיין ההוא, במרץ 2021, הוא קיבל הצעה מפתה מבורוסיה מנשנגלדבאך וכולם היו בטוחים שהוא יעבור לבונדסליגה. אלא שקשר העבר חשב אחרת. אחרי ששקל את הסוגיה מכל ההיבטים, הוא דחה את גלדבאך וחתם על הארכת חוזה כדי להישאר לעונה שלישית במילואים של ריאל סוסיאדד.
העונה הזו, אגב, הסתיימה בירידה בחזרה לליגה השלישית, אך זה לא פגע כלל בתדמיתו של צ'אבי אלונסו. הוא למד רבות במהלכה, שיכלל את השיטה והיה בשל הרבה יותר לקפיצה הגדולה. רק אחרי שעזב את המועדון מחבל הולדתו, הוא היה פתוח להזדמנויות חדשות ולברקוזן התאימה לו כמו כפפה ליד באוקטובר 2022. העובדה כי ויתר על מנשנגלדבאך פעלה בדיעבד לטובתו מכל הבחינות. בלברקוזן הוא קיבל סביבת עבודה תומכת עם הנהלה יעילה איתה נוצר שיתף פעולה קרוב לשלמות. המנהל הספורטיבי, סימון רולפס, הוא אף מומחה יוצא מהכלל לשוק ההעברות, שמסוגל לסגור את העסקאות הנכונות.
בקיץ האחרון קיבל צ'אבי אלונסו את כל מה שרצה. גרניט ג'אקה הגיע מארסנל כדי לקבל את המושכות כמנהיג במרכז המגרש. אלכס גרימלדו הוחתם מבנפיקה בהעברה חופשית וקיבל את כל מה שצריך כדי להפוך לשחקן האגף השמאלי הכי טוב ביבשת. ויקטור בוניפייס הניגרי הוחתם מאוניון סן ז'ילואז הבלגית כדי להפוך מיד לאחד החלוצים הפוריים בגרמניה. יונאס הופמן צורף ממנשנגלדבאך על מנת להוסיף ניסיון ויצירתיות בחלק הקדמי. נייתן טלה הוחתם מסאות’המפטון בהעברה מפתיעה ותרם רבות כג'וקר בעת הצורך. יוסיפ סטאנישיץ' הגיע בהשאלה מבאיירן מינכן, במהלך מבריק שהחליש את האלופה היוצאת. וכל ההחתמות האלה מומנו במידה רבה באמצעות מכירתו לאסטון וילה של מוסא דיאבי – שחקן מבריק שלא התאים בכל מקרה לשיטה של צ'אבי אלונסו.
זה היה קיץ חלומי ומזהיר. הוא יצר סגל בדיוק לפי ראות עיניו של הבאסקי ואפילו פציעה של בוניפייס באמצע העונה לא פגעה בו כי פטריק שיק בדיוק החלים ומילא את מקומו. הכל הסתדר באופן קרוב לשלמות ועונתו המלאה הראשונה של צ'אבי אלונסו כמאמן בליגה בכירה כלשהי תוכתר כעת בזכייה באליפות עם סיכוי גבוה מאוד לדאבל כי לברקוזן היא הנציגה היחידה של הבונדסליגה בחצי גמר הגביע הגרמני. יש גם סיכוי סביר לטרבל אם המסע בליגה האירופית יסתיים בהנפת הגביע.
במידה וזה יקרה, אפשר לפנטז גם על עונה ללא הפסד בכל המסגרות. למעשה, גם עונה ללא הפסד בבונדסליגה תהיה היסטורית כי אף קבוצה מעולם לא עשתה זאת. ואת הפרויקט המופלא הזה אתם ציפיתם ממנו לנטוש אחרי פחות משנתיים בתפקיד, עוד לפני שהתנסה עם הסגל הפנטסטי שלו בליגת האלופות?
שימו לב שכל הקדנציות של צ'אבי אלונסו כשחקן היו משמעותיות. הוא היה בריאל סוסיאדד עד גיל 22 ועבר לליברפול ב-2004 רק כאשר הרגיש שמיצה את עצמו בקבוצת נעוריו. הוא בילה חמש שנים באנפילד למרות שהיו לו הצעות רבות במשך תקופה זו. אחרי שחתם בריאל מדריד, הוא נשאר במשך חמש שנים בסנטיאגו ברנבאו. לבסוף, הוא תלה את הנעליים בתום שלוש שנים פוריות בבאיירן מינכן. הוא נתן את הכבוד הראוי לכל מועדון וכך הוא נוהג כעת כמאמן. לברקוזן היא תחנה חשובה מאוד בחייו וההרמוניה שנוצרה יקרה לו. בגיל 42, כל העתיד עדיין לפניו. אין שום סיבה למהר לג'וב "נוצץ" יותר.
והרי התנאים בחוץ רחוקים מלהיות אידיאליים. אמנם נכון שהאתגר לרשת את קלופ בליברפול מסקרן, אך הציפיות שמתלוות אליו לא מציאותיות – כי צ'אבי אלונסו הוא היחיד שמסוגל לכאורה להיכנס לנעליים העצומות בטבעיות בעקבות הנסיקה המטאורית שלו. גם ההנהלה באנפילד עוברת שינויים מהותיים. באשר לבאיירן, היא עוברת משבר עמוק, הן מקצועית והן ניהולית. כמי שמכיר את המועדון מבפנים, צ'אבי אלונסו מודע טוב מכולם עד כמה הפוליטיקה הפנימית עלולה להשפיע לרעה. זה לא הזמן להכניס ראש בריא למיטה חולה.
בנוסף, מעבר ליריבה הישירה ייתפס כבגידה באנשי לברקוזן, וזה הדבר האחרון שהבאסקי רצה לעשות. עזיבה לקבוצה אחרת בבונדסליגה תהיה אפשרית מבחינתו רק כאשר הפרויקט הנוכחי יגיע למיצוי – וזה יקרה בשלב מסוים, כטבעם של מעגלים. הרי אפילו קלופ מיצה את עצמו בדורטמונד ב-2015.
סביבת עבודה כמו בלברקוזן הוא לא יקבל בשום מקום אחר וחניכיו הנאמנים מרגישים שהם בלתי ניתנים להכנעה. התחושה הזו נוצרה עוד במחזור הרביעי בספטמבר כאשר לברקוזן הייתה על סף הפסד באליאנץ ארנה, אך סחטה תיקו 2:2 עמוק בזמן פציעות. מאז, היא שומרת על קור רוח גם כאשר הכל הולך נגדה לכאורה, ממשיכה לשמור על השיטה ולהניע את הכדור בסבלנות גם בעמדת פיגור בדקות האחרונות, ושומרת על המאזן הנדיר שלה.
כך היה בשני המפגשים מול קרבאח בליגה האירופית, שם חזרה לברקוזן בשני המקרים מפיגור 2:0 כדי להשוות ל-2:2 באזרבייג'ן ולנצח 2:3 בבית בזכות צמד של שיק בזמן פציעות. כך היה ברגע גמר הגביע מול שטוטגרט, בו פיגרה לברקוזן פעמיים וניצחה 2:3 בדקה ה-90. כך היה במשחקי הליגה מול אאוגסבורג ולייפציג בינואר שהוכרעו לטובתה בזמן פציעות. וגם אתמול התסריט המשובח הזה חזר על עצמו.
רגועה ושקטה אחרי ההכרזה של צ'אבי אלונסו על הישארותו, נקלעה לברקוזן לפיגור ביתי מול הופנהיים, אשר שוערה המצוין, אוליבר באומן, תפס יום חריג אפילו בסטנדרטים שלו. הכדורים לא רצו להיכנס בשום אופן, אבל הקבוצה בכל זאת האמינה שזה יקרה בסופו של דבר. וזה אכן קרה. רוברט אנדריך, הלוחם הנחוש שפורח בזכות המאמן וצפוי להיות בהרכב גרמניה ביורו הביתי, השווה בדקה ה-88 ושיק שוב הפציץ את שער הניצחון בזמן פציעות. הדהירה לא נעצרה, אלא בדיוק להיפך – הפער צמח ל-13 נקודות בעקבות ההפסד של באיירן לדורטמונד והמירוץ הוכרע סופית.
קבוצה כזו לא עוזבים פתאום באמצע המסע. זו קבוצה היסטורית בכל קנה מידה וצ'אבי אלונסו הוא מאמן היסטורי. עוד יהיו לו תחנות חדשות מרתקות בקריירה – אולי ליברפול, אולי באיירן, ואולי ריאל מדריד בתום הקדנציה של קרלו אנצ'לוטי, ואולי גם משהו נוסף. הזמן לטובתו. בינתיים, הוא כותב אגדה מיוחדת במועדון מכובד בפני עצמו, שלא יכונה יותר לעולם נברקוזן, ויש עוד פרקים רבים בעלילה.