מינכן, 1958. קבוצת הנערים של מינכן 1860, המועדון הבכיר בבוואריה באותם ימים, שיחקה נגד SC מינכן 1906. השוער גרהרד קניג הוסט לעמדת החלוץ בעקבות מספר חוסרים והתמודד מול בלם צעיר, בן 13, פרנץ בקנבאואר שמו. השניים התעמתו לאורך המשחק וברגע של חוסר תשומת לב מצידו של השופט, קניג סטר לבקנבאואר על לחיו. אף אחד מהשניים לא האמין שהרגע הזה ישנה את פני הכדורגל הגרמני לנצח.
בקנבאואר נולד ב-11 בספטמבר 1945, מספר חודשים לפני סיום מלחמת העולם השנייה. גרמניה הייתה נתונה במשבר עמוק, מינכן הייתה מרוסקת ובשכונת גייסינג, בה גדל, העוני שלט. הוא היה משחק יחף כדי לא להרוס את הנעליים והחל לשחק בגיל 9 בקבוצת הילדים של SC מינכן 1906. כמו כל תושבי השכונה הוא חלם על מינכן 1860, הקבוצה הבכירה של העיר, בטח לעומת באיירן המרוסקת שלא התאוששה מהמלחמה.
הסטירה שינתה את הכול. פרנץ הפגוע בחר ללכת לשחק אצל היריבה העירונית והשאר היסטוריה. הוא סחף את ספ מאייר, גרד מולר, אולי הנס ופול ברייטנר להגיע בעקבותיו לבאיירן והצעירים הפכו את המועדון לאימפריה. “היינו שמונה-תשעה צעירים”, נזכר לימים מאייר. מינכן 1860 עוד הספיקה לזכות באליפות ב-1966 לפני שמאזן הכוחות התהפך ודור הזהב של באיירן הוביל את המועדון לשלוש אליפויות אירופה.
כשבקנבאואר הגיע לבאיירן הוא מצא מועדון מרוסק עם מתקני אימונים ברמה נמוכה. יחלפו מספר שנים עד שהוא יעלה אל הקבוצה הבוגרת וגם יגיע אל הנבחרת, אבל אין ספק כי הגעתו שינתה את המועדון מקצה אל הקצה והפכה אותו למה שהוא היום. ולא רק, הוא המציא מחדש את הכדורגל ולמעשה די בזכותו אנחנו מכירים את הענף כפי שהוא היום, מרובה מערכים, טקטיקות והרבה שכל מעבר לסתם משחק.
פרנץ היה הליברו הראשון. שחקן הגנה משכמו ומעלה, אבל בעל איכויות יוצאות דופן שאפשרו לו להצטרף להתקפה ולהבקיע שערים רבים בצורה חריגה עבור בלם. “בקנבאואר עיצב את הכדורגל, הוא המציא את עמדת הליברו”, סיפר שחקן העבר ברטי פוגטס, שותפו של בקנבאואר הן כשחקן והן בצוות האימון בנבחרת. “הוא היה פליימייקר מאחורי ההגנה, משהו שלא היה קיים לפניו, זה תמיד היה מרשים באיזו קלות הוא שיחק”.
בתזמון כמעט מצמרר הקרינה אתמול (שני) ARD, הטלוויזיה הלאומית של גרמניה, סרט דוקומנטרי על בקנבאואר. בימים האחרונים שוחררו טיזרים לקראת השקת הסרט ובאופן מדהים ‘הקייזר’ הלך לעולמו שעות ספורות לפני כן. מיליונים התיישבו מול המסך וצפו בהקרנה שהביאה 14.5 אחוזים מהרייטינג, מספר חריג במיוחד. אבל עבור הגרמנים בקנבאואר הוא לא עוד שחקן עבר, גדול ככל שיהיה, הוא הפנים של גרמניה החדשה.
אחרי המלחמה והחלוקה למזרח ומערב, המדינה ליקקה את פציעה במשך שנים וניסתה להשתקם מהריסות השלטון הנאצי. מי שגאלה את גרמניה המערבית הייתה הנבחרת הלאומית, שהפיחה תקווה וההצלחות היו מעין סמל השינוי של המדינה. “הנס של ברן” והזכייה בגביע העולם ב-1954 אחרי מהפך מדהים על הונגריה הייתה אבן היסוד לתור הזהב שיגיע כמעט 20 שנה אחרי כן. דור שאותו יוביל בקנבאואר שמונה לקפטן ב-1971.
מספר חודשים לפני כן קיבל בקנבאואר את התואר ‘דר קייזר’ על ידי עיתון ה’בילד’. ואכן, הוא היה הקיסר של גרמניה. השחקן הגדול ביותר בתולדות המדינה וכפי שהגדירו אותו אחרי מותו “האור הזוהר של הכדורגל הגרמני”. במהלך העשור של שנות ה-70 הוא סחף את הנבחרת לזכייה ביורו ב-1972 ובמונדיאל הביתי ב-1974, הוא הניף שלוש פעמים את גביע ליגת האלופות וזכה פעמיים (1972 ו-1976) בכדור הזהב.
לפרנץ הייתה אישיות מיוחדת וגם קשר מעניין לישראל. הוא ביקר בארץ ותועד מתפלל סמוך לכותל המערבי. בעונת 2003/04, כשמכבי ת”א הוגרלה מול באיירן מינכן בשלב הבתים של ליגת האלופות, הוא הצטרף לבקשה להזיז את המשחק כדי שלא ייפול על ערב ראש השנה. בקנבאואר תמך בבקשת הצהובים והדגיש את חשיבות העניין למסורת היהודית, אלא שלבסוף אצטדיון רמת גן אירח את ההתמודדות בחג והבווארים ניצחו 0:1.
בשנים שאחרי פרישתו בקנבאואר הרים את נבחרת גרמניה ובאיירן כמאמן ובהמשך הפך לסגן נשיא ההתאחדות והביא את מונדיאל 2006 לגרמניה. שנותיו האחרונות היו קשות והוא התרחק מאור הזרקורים כשהוא סובל מבעיות בלב ובעיניים ומתמודד עם פרקינסון. “אני צריך להיות אסיר תודה לקינג שחינך אותי”, אמר בקנבאואר בחיוך כשנזכר בתקרית ההיא. סטירה קטנה ששינתה את פני הכדורגל הגרמני ועשתה היסטוריה.