המשחקים הפראלימפיים בפאריס 2024 ייפתחו ביום רביעי הקרוב. לכבוד האירוע המרגש, עלתה לריאיון בתוכנית הספורט של ישראל ב-102FM החותרת הפראלימפית וזוכת מדליית הכסף בטוקיו והארד בריו – מורן סמואל. הספורטאית דיברה על ההתרגשות, המצב בארץ וגם על הפציעה והשיקום.
מה שלומך?
”אנחנו מאוד מתרגשים לקראת סוף השבוע, טקס הפתיחה עוד יומיים ויש התרגשות גדולה מאוד, האולימפיאדה תהיה מורכבת מהרבה ותיקים וגם מכאלו שזו הפעם הראשונה שלהם. זה טירוף ביחס למה שקורה בארץ, אני במקום הנכון על הכדור”.
יש דאגה לגבי האנטישמיות?
”בתוך הכפר האולימפי אפשר למצוא את היופי שיש בעולם שלנו, ספורטאים לא מעניין אותם פוליטיקה ומה קורה בגבולות, כולם באו בשביל לזכות במדליות ולנצח. אנשים עם נכויות קשות שמראים לעולם שהחיים הם הבחירה שלנו. אני יודעת שהחבר’ה שלנו שעכשיו במיטות בית החולים, בשיקום, וכמה הם יכולים לצפות עכשיו במשחקים ותהיה להם תקווה להיתלות בה, שיראו שאפשר לשאוף למצוינות גם ככה”.
“הייתי שם גם, וחשבתי ‘הלוואי שאקום בבוקר ואגלה שזה לא קרה לי’, אבל זה קרה והאחריות שלנו היא כל הזמן להזכיר ולזכור לשדר כוח, עוצמות ותקווה, בידיעה שיש מי שיחבק את כל מי שיחזור הביתה, החטופים, החטופות והחיילים שלנו. כשאנחנו נחזור לארץ, נכנס לשם ונעזור להם להבין שיש לאן לשאוף ונבוא לעזור”.
לריו הבאת את הבן שלך, לטוקיו המשפחה לא יכולה הייתה לבוא, עכשיו הם איתך ולא עוזבים אותך, אולי זו הפעם האחרונה, איך ההתרגשות איתם?
”אמרת אולי פעם אחרונה שלי, זה לא אולי. המשפחה שלי הם הפרופורציות האמתיות שלי לחיים, הם המשמעות האמתית. כשארד נולד, זכיתי בארד בריו, בטוקיו רום נולד וזכיתי בכסף, ועכשיו הגיע הזמן להשלים את זה כי אין כמו לתת לילדים ולמשפחה שלך ללכת אתך את הצעדים הכי חשובים בחיים. אין מוטיבציה כמו לדעת שהם מחכים לי בקו הסיום ואני מתרגשת מאוד מזה, וכל הכבוד ללימור בת הזוג שלי שסוחבת שלושה ילדים באחריותה לבד בשבוע האחרון”.
ספרי לנו מה קרה ב-2006?
“בשיא הקריירה שלי ככדורסלנית במדי הנבחרת הצעירה ובליגת העל, וכשהחיים הולכים בול במסלול שאני רוצה, אני קמה בוקר אחד ומתפוצץ לי כלי דם. זה מאוד נדיר וזה נקרא שבץ של חוט השדרה, מאוד מהר הפכתי למשותקת, עברתי ניתוח בהצלחה ונשארתי משותקת ב-50% מהגוף.
יש הרבה חברה שנמצאים בתהום הזו של ‘למה זה קרה לי? ולמה דווקא לי?’ בימים האלו משפחות רבות פוגשות אובדן, יש הרבה סוגים שלו. אני איבדתי את הגוף והבנתי שאני חייבת לעשות הבחנה בין נגמרו החיים לבין נגמרו החיים כמו שהכרתי. אני רואה משפחות שאיבדו את היקר להם ביותר, ורואה איך הם מעבירים את הלפיד ולא משאירים את החלל הזה ריק. אצלי זה היה בעזרת הספורט בשביל למלא את החלל מהטראומה”.
את מספרת את הסיפור שלך לאנשים בשיקום?
“אני לא מספרת אפילו, אני באה בשביל לחבק, כשאני יוצאת מהחדר הם יכולים לעשות גוגל. עצם זה שנכנסת בחורה בכיסא גלגלים עם תואר ראשון ושני, משפחה ומדליות, זה הכוח. צריך לחיות מתוך היש ולא מתוך האין. אני באה לא כדי להטיף אלא לחבק, אני משאירה הזמנה פתוחה. מאוחר יותר כשהם באים לבית הלוחם אני כבר דורשת מהם.
צריך לפגוש אדם במקום שהוא נמצא, לפעמים צריך שמישהו פשוט יחייך אליך ולפעמים שמישהו יבעט לך בתחת. לפעמים לדחוף חזק מדי יכול לייצר את ההפך, צריך לנהוג ברגישות. מי שרוצה ונכנס לו איזה ניצוץ בעיניים, אני יכולה לשנות את הפרצוף שלי בשנייה. אני מאמינה בניצחונות קטנים, איתם תעשו עוד שלב ועוד שלב ובסוף מה שתרצו לעשות בחיים אתם תעשו”.
את מגיעה אחרי שלוש שנים שלא הצלחת לשחזר את היכולת מטוקיו, ויש לך יריבה נורבגית שאת לא מצליחה לנצח.
”הפעם האחרונה שניצחתי את היריבה הנורבגית שלי הייתה בגביע העולם בשווייץ לפני כחודשיים, אבל לפני זה מריו לא הצלחתי לנצח אותה באמת. היו נסיבות כי כל פעם הייתי אחרי לידות לדוגמא.
בשלוש שנים שחלפו מאז טוקיו עברנו המון דברים, אני עצמי הייתי מאוד חולה גם בקורונה, הבת הצעירה שלנו בת שנתיים וחצי אובחנה עם סכרת נעורים שזה בפני עצמו הוציא אותנו למסע מטלטל, אבל יחד עם זאת הבאתי את עצמי למצב שאני יכולה להילחם על הזהב. יש כל כך הרבה אנשים שתומכים בנו, ספורטאי בסוף נמצא לבד על הפודיום, אבל זה לא היה קורה בלי כל כך הרבה אנשים”.