עד לפני שנה, ספק אם שחקן נבחרת ישראל, ליאל עבדה, האמין שהוא ימצא את עצמו משחק בליגת ה-MLS האמריקאית, במדי שארלוט, אלא שבשנה האחרונה ניתן להגיד שכמעט הכול עבר על הקיצוני המוכשר. דווקא בשיא כושרו במדי סלטיק ובצל דיבורים על מעבר לפרמיירליג, הוא נפצע רגע לפני אחד הזימונים של נבחרת ישראל, פציעה שהשביתה אותו למספר חודשים.
רק שגם הפציעה הייתה כעין וכאפס לעומת הסערה שהגיעה החל מאירועי מלחמת "חרבות ברזל", שהובילה לשינוי היחס כלפיו מצד חלק מאוהדי הקבוצה, מה שהפך את השהות שלו באי הבריטי לדבר כמעט בלתי אפשרי. עבדה הכיל והכיל, אך ככל שעבר הזמן הבין שלא יוכל להישאר. זכורה יותר מכל הפגישה עם ראשי סלטיק כאשר לבסוף, לפני קצת יותר מארבעה חודשים, הוא ביצע את המעבר לשארלוט במדיה הוא כבר מצליח להראות את יכולתו עם שלושה שערים ובישול אחד.
בסוף השבוע הבא הוא צפוי להצטרף לנבחרת האולימפית של ישראל לקראת פתיחת המשחקים בפאריס, כאשר לפני כן ולאחר עונה בה שמר על שתיקה, הוא פותח הכול בראיון בלעדי ל-ONE ומדבר על השנה הסוערת שחווה.
ליאל, נתחיל מהסוף. ספר על החודשים הראשונים בארה"ב.
"למען האמת, קיבלו אותי בצורה יפה מאוד. קיבלתי המון אהבה גם מהשחקנים וגם מהצוות המקצועי וכל האנשים במועדון. גם הקהל הראה לי תמיכה גדולה ולמען האמת יש המון ישראלים בשארלוט שאת חלקם אני כבר מכיר. בארה"ב יש המון ישראלים שבאים עם המון דגלי ישראל למשחקים וזה מחמם את הלב”.
ומבחינת רמת הכדורגל? הרי זה כדורגל שונה מאירופה.
"זה שונה. הכדורגל האירופאי יותר טקטי, פה זה יותר מעברים ומשחק של שטחים פתוחים, אבל אני יכול להגיד לך שהכדורגל פה קיבל תאוצה. אפשר לראות את זה בתנאים ובדברים מסביב. יש שיפור מאוד גדול ולמרות שאנשים מסתכלים על ה-MLS כליגה בה הכוכבים המבוגרים יותר באים לקראת הפרישה, אני הופתעתי והרמה מאוד גבוהה".
אומרים שהמנטליות בארה"ב שונה.
"לכל מדינה יש את המנטליות והתרבות שלה. מתחילים להכניס לפה המון דברים חדשים, המון טכנולוגיות, מיכשור והמון ידע. בסופו של דבר זה מרים את הרמה, לא רק בכדורגל. משקיעים המון כספים בספורט. האמריקאים אוהבים לבלות, לעשות שמח. שונים מהאירופאים".
במה אתה מרגיש שוני מסלטיק?
"אני יכול להגיד לך שכששיחקתי בסלטיק תמיד כשהייתי יוצא למסעדה או לרחוב, היו מקיפים אותי ורוצים תמונות או חתימות. תמיד הייתי מקבל אהבה ברחוב ובאמריקה זה קצת שונה. פחות יש את הדברים האלה, כל אחד עסוק בעצמו ופחות יש את עניין התמונות או החתימות. אתה יכול להסתובב יותר בחופשיות וללכת למסעדה עם המשפחה או עם הארוסה".
ספר איזו חוויה מהתקופה שם.
"אספר לך סיפור. כשנחתתי בשארלוט, הגעתי עם הרבה מזוודות כי בדיוק הגעתי מהכינוס של הנבחרת וממסע של כמה טיסות בגלל הוצאת הוויזה. חיכו לי בשדה התעופה שני אנשים, שבסופו של דבר הסתבר שאלו היו אוהדי הקבוצה עם דף בו היה כתוב ‘ברוכים הבאים לשארלוט’ עם הציור שלי. לקחו לי את כל המזוודות עד האוטו, עד מנהל הקבוצה שחיכה לי מחוץ לשדה".
חששת שהגעת לשם?
"אם היית שואל אותי בסלטיק אם הייתי רוצה להגיע ל-MLS נכון לרגע זה, הייתי אומר שהייתי מעדיף להגיע בשלב יותר מאוחר, אבל המלחמה טרפה את הקלפים ובאיזשהו שלב הסתכלתי על הליגה הזו וראיתי שחקנים צעירים וטובים. אם זה ריקי פוץ' שהגיע מברצלונה, או עוד שחקנים צעירים שבאים ל-MLS. הופתעתי מאוד לטובה מהכדורגל, מהרמה וממידת ההשקעה. טיסות החוץ, המכשירים והמתקנים. מתחמי האימונים והאצטדיונים ברמה הכי גבוהה שיש".
מחכה למפגש עם מסי?
"שיחקנו נגד אינטר מיאמי, אבל הוא היה בקופה אמריקה. אני מאוד מחכה לראות אותו ולשחק נגדו. זה השחקן הטוב בעולם וכל אחד היה רוצה לפגוש אותו, אבל יש לזה עוד קצת זמן. יש עוד המון משחקים בדרך וכשנגיע לרגע הזה זה יהיה מאוד מרגש".
אז אפשר להתקדם מארה"ב בחזרה?
"אתה רואה שחקנים מפה שכן חזרו לאירופה. שארלוט מועדון טוב לשחקנים צעירים שרוצים להתקדם. הם מכרו בשנה שעברה שני פולנים. אחד לליגה האיטלקית ואחד לליגה הספרדית. ראיתי שמאוד רוצים אותי ונותנים לי את הכלים להצליח. מההתחלה רציתי ללכת לשם".
אילו הצעות היו?
"היו כמה אופציות לעזוב עוד בינואר כי הבנו שהסיטואציה בסלטיק רק הולכת ונהיית יותר גרועה. בינואר לא קיבלנו הצעה כספית כי הייתי פצוע וזה היה יותר קשה. רצינו עסקת השאלה, אבל סלטיק לא כל כך רצתה. ברנדון רוג'רס (המאמן) רצה אותי איתו כי היינו במאבק אליפות עם ריינג'רס וחשבנו שאפשר יהיה לסדר את הדברים, אבל זה לא צלח ואחרי סגירת חלון ההעברות של חודש ינואר, נשארו מספר ליגות בודדות שהיו פתוחות וביניהן הליגה פה".
עם מי התייעצת לפני המעבר?
"דיברתי עם תאי בריבו והתייעצתי איתו על הכדורגל בארה"ב. גם הוא אמר לי שאולי אנשים בארץ לא רואים את הליגה פה כהכי טובה, אבל זו כן ליגה ברמה הכי גבוהה ושאהיה מופתע מהתנאים ומהרמה. אנחנו בקשר מאוד טוב, תאי פה כבר שנה אז הוא כיוון אותי ודיבר איתי לקראת המעבר".
"יש לנו קשר מיוחד עוד מהימים במכבי פ"ת כששיחקנו יחד. כששיחקנו אחד נגד השני בחודש שעבר, זה היה מרגש והחלפנו חולצות בסיום המשחק. לא יצא לנו עוד להיפגש מחוץ לכדורגל בגלל המשחקים, כי זה יותר קשה אבל הוא דואג לי ומסייע במה שאפשר".
בוא נדבר על סלטיק, מתי התחלת להרגיש שהכול משתנה?
"התחלתי להרגיש את זה ממש בשביעי לאוקטובר. היה לנו באותו יום משחק נגד קילמרנוק בבית. הייתי פצוע ולא שיחקתי, אבל אחרי המשחק קיבלתי אינספור הודעות ממי שאתה לא רוצה. אוהדי סלטיק, ישראלים ועוד המון אנשים. הכול יצא משליטה. חלק מההודעות מאוהדי סלטיק היו טובות. לא להתייחס, שאוהבים אותי, שלא כולם ככה, אבל זה יצא משליטה מוחלטת".
ואיך אתה מגיב לזה?
"הייתה לי שיחה עם ההנהלה של סלטיק ושם באמת פתחנו את כל הקלפים. אם יש משהו שאני יכול להגיד הוא שאנשי סלטיק, מהנשיא ועד המאמן והצוות והשחקנים, היו מאחוריי ושאלו אותי אם הכול בסדר. הם לא השאירו אותי לבד לרגע וחשבנו על פתרון למצב הזה כי זו הייתה סיטואציה לא פשוטה".
הרגשת שאתה יכול להישאר?
"ניסיתי להיות הכי מקצוען עם זה על הדשא ועם זה מחוץ לדשא. ניסיתי להמשיך וגם אחרי הפציעה חזרתי נגד ריינג'רס והתקבלתי באהבה מאוהדי סלטיק. היו דגלי פלסטין פה ושם, אבל אם תראה את הסרטון שנכנסתי, אוהדי סלטיק קיבלו אותי בברכה. זו הייתה סיטואציה מורכבת כי אתה ישראלי שמייצג את המדינה, זו האזרחות שלך והבית שלך. אתה משחק בנבחרת ישראל, קיבלת ערכים מההורים שלך ומהמדינה ולא התכוונתי לזוז מהם".
אתה חושב שבסלטיק חשבו שתישאר?
"בהתחלה ניסינו למצוא את כל הפתרונות האפשריים כדי שיהיה לי יותר קל. לא שיחקתי והייתי פצוע, אז לא היו לי הרבה משחקים בתקופה הזאת, אבל מבחינה מנטלית ניסו להיות שם בשבילי כי זה לא מצב קל להכיל. גם כשאתה פצוע וגם כשאתה בסיטואציה כזאת".
תכניס אותי כמה זה השפיע ביום יום?
"זה משפיע המון. אמנם פיזית אתה באימונים, אבל תמיד הראש שלך חושב על מה קורה, מה עם המשפחה ומה עם החברים. אני לא צריך להסביר לך, אנחנו נמצאים בתקופה מאוד קשה למדינה ולכל אחד יש המון אנשים שאיבדו את יקיריהם. בגלל שהייתי פצוע, הייתי עושה שיקום, הייתי נוסע הרבה ללונדון למעקבים וזהו. ארוסתי הייתה איתי ודאגה לי לכל מה שצריך, אבא גם היה איתי תקופה וזהו".
"לא יצאתי הרבה מהבית בזמן הזה, זה היה רק ללכת לאימון ולחזור הביתה. אמנם קיבלתי המון אהבה מאוהדי סלטיק, שאמרו לי לא להתייחס ושאוהבים אותי בתור שחקן סלטיק, אבל היו גם המון קללות שהודעתי למועדון וידעו מזה. אני מעדיף לא לפרט על זה כרגע כי אלו לא היו דברים נעימים".
היה לך שיח עם האוהדים ביום יום?
"לא ממש. לפעמים כשנסעתי לאימון, אז אוהדים היו אומרים לי שאוהבים אותי ושאין לי מה להתייחס. שהם מבינים את המצב שלי וזה מצב לא קל, אבל היו גם כאלה שהתנהגו הפוך".
עם מי דיברת?
"קודם כל ארוסתי ואבא שלי שהיו איתי באותה תקופה. הם דאגו לי לכל מה שצריך והיו בשבילי מההתחלה ועד הסוף. היו לי שיחות עם אנשים בארץ ופסיכולוג ספורט ישראלי שעובד איתי באופן קבוע. הוא אמר לי שזו תקופה מאתגרת לא רק לי, אלא לכולם. שיש לי שתי אופציות: או להישבר מנטלית או להישאר חזק ולעבוד מאוד קשה כי הייתי פצוע".
איך ילד צעיר כמוך עובר את זה?
"הייתה פעם שנשברתי ובכיתי, אבל מנגד ניסיתי להיות עם מנטליות מאוד חזקה והפתעתי את עצמי. זו לא סיטואציה פשוטה לילד בן 21-22 שרחוק מהמשפחה, מהחברים ומכל האנשים בארץ. ניסיתי להיות הכי חזק כמה שאפשר מנטלית, עבדתי קשה כדי לחזור למגרש".
אתה מסתגר בבית ולא מסתובב יותר, מה אתה עושה כל השעות?
"המון שיחות עם המשפחה, החברים, אתה רואה טלוויזיה וחדשות. אין יותר מדי מה לעשות. אתה סוג של מחכה שהזמן יעבור. הייתי מתאמן והייתי שם, אז כמה שאפשר להיות חזק בראש".
ומה קורה ברגע שקיבלת החלטת לעזוב?
"קודם כל ישבתי להמון שיחות עם ברנדון רוג'רס. הוא לקח אותי לארוחת ערב וליווה אותי מהשנייה הראשונה ועד האחרונה. הוא דיבר איתי ואמר לי להישאר חזק בראש, לעבוד מאוד קשה. שהוא לצידי ויהיה מאחוריי לכל בעיה שאני צריך. זה לא מובן מאליו שמאמן בא וככה דואג לך".
"אני יכול להגיד לך שמאוד רציתי לעבוד איתו בשנה שהוא הגיע ובגלל זה חתמתי על חוזה חדש בסלטיק. לצערי זה לא יצא. היו לנו המון שיחות במתחם אימונים, אבל הגיע השלב שאני, הוא והמועדון הבנו שזה לא יכול להמשיך ככה ושאצטרך למצוא פתרון".
מה ייעץ לך ניר ביטון שהוא חבר קרוב?
"קודם כל לי ולניר יש קשר מאוד מיוחד. כשהגעתי לסלטיק הוא והמשפחה וכל הישראלים בגלאזגו קיבלו אותי בזרועות פתוחות. במיוחד ניר בתוך הקבוצה: עם השפה וכו', וזה הקל עליי. ניר היה בסלטיק תשע שנים, אבל הוא לא היה בסיטואציה כזאת שקרתה. זו הסיטואציה הכי קיצונית שקרתה לשחקן בסלטיק. אתה ראית מה קרה ב-7.10 ואני לא צריך לספר לך מה קרה. ניר לא יכול היה לייעץ לי יותר מדי כי הוא לא היה בסיטואציה הזאת, אבל הוא תמיד בדק שהכול בסדר איתי".
כמה השפיע עליך הלחץ מהקהל הישראלי לעזוב?
"קודם כל ההודעות המחממות שקיבלתי מהישראלים זה דבר שאי אפשר לקנות בכסף. אני לא יכול להסביר לך את ההרגשה שחשתי מכמות ההודעות שתמכו בי ורצו שיהיה לי טוב. אי אפשר להסביר את זה במילים וזה מאוד חימם לי את הלב וריגש אותי. זה גם נתן לי המון מוטיבציה להיות יותר חזק בראש".
"אבל קיבלתי גם הודעות טובות מהקהל של סלטיק. האם ההודעות של הקהל הישראלי השפיעו עליי לעזוב? בסופו של דבר עשיתי מה שנכון עבורי. בתקופה הזאת לא נהניתי מכדורגל ובסה"כ רציתי ליהנות מכדורגל, לשמוח ולהיות עם חיוך על הפנים. ברגע שאין לך את זה, קשה לי להסביר לך מה אתה מרגיש. עכשיו אני שוב מחייך".
הרגשת הקלה שסיימת שם?
"אני לא רציתי לעזוב את סלטיק בדרך הזאת ולצערי נאלצתי לעזוב דרך הזאת, אבל אני כן בוחר לקחת בתקופה הזאת בסלטיק את כל הדברים החיוביים שהיו לי ולא השליליים. הגעתי לסלטיק בגיל 19, נתנו לי את הבמה להתפתח ולשחק בליגת האלופות. היו לי שני מאמנים ברמה מאוד גבוהה, גם ברנדון וגם אנג’ פוסטקוגלו שהפכו אותי לשחקן יותר טוב ובן אדם יותר טוב. לא רציתי לסיים ככה את המסע שלי שם, אבל נאלצתי. אני אקח את כל התארים והגולים והאווירה כי זה פרק שהוא חלק מהקריירה".
כמה התחשלת? כמה אתה חזק יותר?
"הרבה יותר, זו סיטואציה מאוד מורכבת, במיוחד לילד בגילי שעוד לא עבר הרבה, פתאום להיקלע לסיטואציה כזאת לא פשוטה. אבל זה חישל אותי וחיזק אותי ועשה אותי מאוד חזק בראש. אבל זה גם הרבה בזכות ארוסתי והמשפחה שלי שתמיד היו שם בשבילי ונתנו לי הכול. זה לא פשוט, אבל מי אני בכלל שאתלונן שאגיד כמה זה קשה כי אתה רואה מה קורה במדינה".
אם לא אירועי ה-7 באוקטובר, היית במקום אחר היום?
"קודם כל אי אפשר לדעת לאן החיים יובילו אותך, אבל כשברנדון הגיע היו המון שיחות והמון הצעות בקיץ. העדפתי להאריך חוזה ולהיות איתו, כי ידעתי מה הוא יכול לתת לי בתור שחקן. חתמתי על חוזה חדש ואז נפצעתי וכשחזרתי התחילו האירועים. לא היו הצעות מהפרמייר ליג. היו המון דיבורים, אבל לא הצעה רשמית".
אחרי עונה לא פשוטה, כמה אתה רוצה לסיים אותה בצורה טובה עם האולימפיאדה?
"האולימפיאדה זה חלום של כל שחקן. זה משהו שאני מאוד מחכה לו, זה מאוד מרגש במיוחד במצב של היום. אנחנו חולמים להביא מדליה, ללכת הכי רחוק שאפשר וזה יהיה משהו מרגש בשבילי ובשביל כל העם אם נצליח לעשות את זה. אני מחכה לזה, כולם מחכים לזה. אבל יש עוד קצת זמן".
הקשו עליך בקבוצה להשתחרר?
"האמת שלא הקשו עליי בכלל. נתנו לי את ברכת הדרך, איחלו המון בהצלחה וביקשו שאייצג את שארלוט בכבוד. שחררו אותי ולא עשו לי קטעים או בעיות".
באיזה כושר אתה כיום לעומת השיא?
"לא שיחקתי המון זמן בגלל מה שקרה עם הפציעה ועם המלחמה. עכשיו אני מתחיל לקבל יותר ויותר דקות, להיכנס לעניינים ולהתחיל להיראות טוב. אני עובד הכי קשה שיש ונותן מעצמי הכול כדי לבוא לאולימפיאדה הכי מוכן שיש. אני מרגיש שאני בכושר ממש טוב, אני משחק פה 90 דקות כמעט בכל משחק ומרגיש על הדשא טוב".
אתה הולך לאחד כוחות עם המאמן שהעלה אותך לבוגרים, גיא לוזון.
"גיא היה המאמן שהעלה אותי לבוגרים ונתן לי את המפתחות. הוא לימד אותי, חישל אותי, הפך אותי לבן אדם יותר טוב ושחקן יותר טוב. זה היה תענוג לעבוד איתו והלוואי שנצליח לעשות דברים יפים ביחד בנבחרת כמו שעשינו במכבי פ"ת שהעפלנו לפלייאוף העליון כנגד כל הסיכויים ולגמר גביע".
כמה כואב לך שפספסת את חלון הנבחרת הבוגרת שנאבקה על ההעפלה ליורו?
"מאוד. רציתי לקחת חלק במשחקים, אבל לצערי נפצעתי. תמיד הם היו בלב ובראש שלי וקיוויתי שהנבחרת תצליח. זה חד משמעית היה משהו שמאוד כאב לי, בטח בתקופה שעברתי, אבל בכדורגל יש לפעמים דברים לא צפויים. יש לי עוד המון לתת לנבחרת בעתיד ואני מקווה שאוכל שוב להיות חלק ממנה כי זו זכות וגאווה ענקית".
מה כרגע החלום שלך?
"נכון לעכשיו? להביא מדליה באולימפיאדה. זה חלום לא רק שלי, אלא של כולם".
אם להסתכל על משהו טוב בחודשים האחרונים. הצעת נישואין לבת זוגך בר והפתעת את כולם.
"זה רגע מאוד מרגש בשבילי. בר נמצאת איתי לאורך כל הדרך ולמרות שלא שומעים אותה יותר מדי, היא עשתה בשבילי כל כך הרבה ועזרה ועוזרת לי בכל סיטואציה. החלטתי לעשות את זה בהפתעה ולא לספר. סיפרתי רק לאחותי וביקשתי שתעלה את ההורים של שנינו לווידאו בזמן ההצעה. הם התרגשו והיו שמחים בשבילנו. אנחנו מאוד מאושרים ביחד ומאוד אוהבים אחד את השני. עברנו שנה לא קלה ותמיד היא הייתה שם בשבילי".