"לאן זה הולך? לאינטרנט?", שואל אמציה לבקוביץ', אחד מאנשי הכדורגל הגדולים בהיסטוריה של מדינת ישראל. שואל, אבל גם עונה. "כולם היום באינטרנט. פעם כדי שיידעו מה עשינו, הייתי צריך להעביר תוצאות של משחקים לארץ. אתה יודע איזה סיפור זה היה? הייתי מתקשר מטוקיו בטלפון והייתי שומע 'טוקיו הולד און', 'טוקיו-דלהי הולד און', 'דלהי-טהראן הולד און', 'טהראן-תל אביב הולד און', 'תל אביב-ג'רוזלם קאט'. הייתי עובר ממרכזייה, למרכזייה, למרכזייה ועד שהגעתי לארץ, זה כבר היה מתנתק. היום הכל פשוט, כולם באינטרנט".
כשהתחיל המסע במערכת ONE אחר כוכבי העבר של הכדורגל הישראלי לרגל חגיגות ה-70 למדינה, השם של אמציה לבקוביץ' היה מבין הבודדים שעלו פעמיים. פעם אחת בגלל עברו כבלם אדיר בהפועל תל אביב ופעם נוספת בגלל עברו כמאמן הראשון שהביא תואר אליפות להפועל באר שבע. האיש שעבר קריירה ארוכה בכדורגל הישראלי הפך בשקט ובצניעות לאחד מהאנשים שגם הכי השפיעו עליו.
לבקוביץ' גדול ממדינת ישראל בעשר שנים. הוא צבר שנולד בתל אביב, שיחק בגדנ"ע יהודה בגיל נוער ועבר בהמשך להפועל תל אביב, בה הוא העביר את כל הקריירה שלו ככדורגלן. הוא זכה בשתי אליפויות, בגביע המדינה ובגביע אסיה בשנות ה-50 וה-60. בשנה האחרונה המועדון התפרק, ירד לליגה הלאומית והספיק לעלות בחזרה. "לא יכולתי להתעלם ממה שנעשה ומאיך שנראתה הפועל תל אביב, זה היה מדכדך, אבל זה הכדורגל. עכשיו אני מקווה שזה יהיה מקצועי יותר ושהיא תחזור למקום טוב. דרך הפועל תל אביב התחלתי להסתובב בעולם", הוא נזכר. "דרכה הגעתי לנבחרת".
אמציה לבקוביץ' עם כוכבי הפועל ת"א (אחמד מוררה)כשהוא שיחק במדים הלאומיים, ישראל הייתה באותם זמנים עדיין משוייכת ליבשת אסיה, לפי ההגדרה של פיפ"א. "לטהראן היינו מגיעים כמו לתל אביב והיא הייתה שווייץ של אסיה. איראן הייתה התחנה הראשונה של אל על ומשם היינו ממשיכים לכל המדינות באסיה. זה קרה לפני שכל המדינות האלה נקשרו לאיסלאם וניתקו קשר. פעם הן לא היו עויינות כל כך".
מי שכן הייתה בזמנו ביחסים לא טובים עם ישראל היא דווקא ברית המועצות. יוסיף סטאלין היה המנהיג שלה ואחרי שהסתיימה תקופתו, היחסים הופשרו לתקופה מסויימת. "שיחקנו שם אחר כך", סיפר. "כשהגענו לשם יהודים ליטפו לנו את הסמל של המדינה כמו שמלטפים מזוזה. ואחרי כל זה אתה עולה לשחק מול אלפי אנשים ומנגנים את התקווה. הרגשתי שההמנון הזה נכנס לי לדם. אני רואה עכשיו נבחרת לאומית שיש שם כמה בני מיעוטים. עומדת נבחרת לאומית, אני בבית עומד בתקווה, וחצי נבחרת לא שרה את ההמנון. מה זה".
מהר מאוד הוא מגיע לעסוק בענייני השעה ותופס צד באחד מהדיונים המורכבים שהיו בחודשים האחרונים בתקשורת הספורט בארץ. בעוד שרבים תמכו בביברס נאתכו כקפטן הנבחרת, אמציה נוטה דווקא לכיוון של אייל ברקוביץ', החניך שאותו הוא העלה לבוגרים של מכבי חיפה כמאמן. "זה כואב לי. הוא מייצג אותי, יש לו סמל של מדינת ישראל על החולצה והוא לא שר את ההמנון. זה חורה לי".
אייל ברקוביץ'. זוכה לגיבוי (עמרי שטיין)לבקוביץ' היה בצמתים החשובים ביותר של הענף. ב-1969, בעת שנבחרת ישראל גברה על אוסטרליה במוקדמות המונדיאל, הוא היה עוזרו של עמנואל שפר ז"ל. "לא אשכח את הנסיעה הזו, טסנו איזה שלושה ימים לאוסטרליה במטוסים עם פרופלורים. להגיע למונדיאל זה משהו של כמעט פעם בחיים. היינו בין 16 הנבחרות הטובות בעולם והמונדיאל היה דבר גרנדיוזי. הסתובבנו בין הרגליים של הגדולים בעולם".
הוא היה האיש הקרוב ביותר למאמן הנבחרת. כל כך קרוב, עד שהם גרו כשכנים זה לצד זה. היחסים התחילו במכון וינגייט, שם שפר ז"ל עמד בראש בית הספר למאמנים כשאמציה היה תלמיד. "יום אחד אמרתי שאני הולך לקנות בית בכפר סבא או ברמת השרון, אז הוא אמר 'תקנה גם לי'. הוא עבר לרמת השרון וגרנו בשני בתים צמודים. כל בוקר היינו אומרים בוקר טוב אחד לשני, והיה לנו קשר מאוד קרוב. הדלתות של הבתים היו פתוחות, יצאנו לנסיעות ביחד והוא לקח אותי איתו לנבחרת".
לבקוביץ' גם לקח ממנו גם כמה דברים לתורת האימון שלו. "הוא היה מורי ורבי", הוא מדגיש. "לקחתי ממנו את האימון הטקטי שהיה עם הרבה משמעת. האליפויות שלקחתי עם הפועל באר שבע? היו שם דברים שאפשר לשייך אליו. בכל זאת, הרבה דברים למדתי ממנו. אפשר לכתוב ספר על מה שעברנו ביחד. מאז שהוא עזב את הנבחרת, לא התקדמנו בשום דבר".
חברים טובים וגם שכנים. עמנואל שפר ז"ל (יניב גונן)כמאמן, הוא הביא את הפועל באר שבע לשתי זכיות רצופות ומדהימות באליפות. זה קרה בשנות ה-70, בימים בהם העיר הייתה "מנותקת" משאר המדינה והאוהדים היו צופים במשחקים כשהם יושבים על סוללות חול. "בבאר שבע הייתה לי בעיקר עבודה פסיכולוגית. פעם כדי להגיע לבאר שבע היינו עוברים דרך החושך והעיר הייתה ממש כמו אי במדבר. הם הרגישו שהם מייצגים את דרום המדינה, את השכונות, את המדינה האחרת. אם בימי ראשון הייתי בא אחרי ניצחון לאימון אז היו שואלים אותי 'היה כתוב שניצחנו גם בעיתון בתל אביב?'. זה מראה את המרחק שהיה בין באר שבע לכל המדינה. כלכלית, חברתית, טופוגרפית. רוב השחקנים שלי שם היו מקומיים".
בימים אלה הפועל באר שבע רצה לאליפות שלישית ברציפות תחת הדרכתו של ברק בכר, המאמן שצפוי "לעקוף" אותו. כרגע שניהם זכו בשתי אליפויות עם הקבוצה. "יש לי פינה מאוד חמה בלב לבאר שבע. היום הכל מהיר ויותר קרוב, ככה ששחקנים באים מבחוץ לשחק בעיר. אני עדיין מאמין שהכל התחיל בתקופות קודמות, שיש לי איזו אבן פינה בבאר שבע. ביקרתי באצטדיון החדש וזה היה מרגש מאוד. הרגשתי שהקבוצה מעל כל דבר אחר בעיר הזו".
אחרי הפרק הזה, לבקוביץ' נסע לאפריקה. זה קרה עשרות שנים לפני שאברהם גרנט הגיע לאמן את גאנה. אמציה הגיע לשם בזכות שבתאי קלמנוביץ' שחיפש יהלומים. הם הכירו דרך נח קליגר. לבקוביץ' מונה למאמנה של נבחרת סיירה לאון והביא הצלחות שאיפשרו לקלמנוביץ' להגיע למכרות. "הוא רצה לחפש שם יהלומים אז הייתי צריך לנסוע איתו לכמה מדינות אפריקאיות כי דרך הכדורגל היה קל יותר להתחבר לאנשים. בין היתר, היינו צריכים לבקר במדינות מוסלמיות אבל לא יכולתי להיכנס לשם כי הייתי אקס שב"כ".
אמציה לבקוביץ' ואלונה ברקת. העבר וההווה של באר שבע (מרטין גוטדאמק)אחרי שחרורו מהצבא, אמציה חיפש עבודה ובהתאחדות לכדורגל עזרו לו להגיע לעבוד במטה השב"כ לאחר שנעשתה פנייה לשמעון פרס שהיה מנכ"ל משרד הביטחון. בגלל שההיה דמות מוכרת, הוא לא יכל לעבוד בשטח ולכן קיבל תפקיד במעבדת הצילום שבמרתפים. כך הוא שיחק תפקיד כפול. בבוקר עסק בביטחון המדינה, בערב שיחק בבלומפילד. בין היתר, צילם את אדולף אייכמן בבית המעצר באבו כאביר. "אני עד היום לא מדבר על מה שעשיתי או לא עשיתי בעבודה הזו. היום כל אחד יודע מי זה ראש השב"כ, אבל אז לא ידעו שום דבר".
משום שהוא עבד במטה, בין המפקדים שלו היו אברום שלום ורפי איתן. כשרצה לנסוע למדינות מוסלמיות באפריקה, הם אסרו עליו ואמרו שהוא לא יוכל לבקר שם כאזרח ישראלי. בעקבות זאת הוא פנה לשר הספורט ולנשיא סיירה לאון שאמר לו "ממחר אתה אזרח שלנו" ונתן לו דרכון דיפלומטי מטעם המדינה. זו הייתה הפעם היחידה שבה הוא התעסק עם הממשלות המקומיות, שניהלו משטרים לא טהורים, בלשון המעטה. "לא התעסקתי עם הממשלות. באתי להתרכז רק בכדורגל. ניצחנו פה, ניצחנו שם ומבחינתם זה היה מדהים".
בזכות הדרכון הדיפלומטי שקיבל, הוא ביקר בלוב של מועמר קדאפי, האיש ששלח חוליות טרור לאירופה, וביקר בטוניס אחרי חיסול אבו ג'יהאד. "היו כאלה שאמרו וכתבו שביקרתי שם לפני שהתנקשו בו. חשבו שהמשכתי לעבוד בשביל השב"כ. זה לא היה ולא נברא. הבית הזה היה מפורסם ובאתי לשחק בטוניס עם נבחרת סיירה לאון. עניין אותי הבית, אז הלכתי לשם והצטלמתי לידו כדי שתהיה לי מזכרת. טוניס הייתה עיר מדהימה שקשה לתאר. יש שם את המעבר שקרוב לאירופה וממש ראיתי את הצד השני".
היה לו עוזר מקומי ממוצא לבנוני, שהיה למעשה האיש שדרכו הוא העביר את ההוראות לשחקנים. "הוא ידע מאיפה אני ולא היו בעיות", הוא מבהיר. ולמרות זאת, "היו הרבה מצבים לא כל כך נעימים באפריקה. כשהייתי מגיע למקומות עויינים אז ראשי הנבחרת היו מבקשים שישמרו עליי ולא הייתי יכול לזוז בלי מאבטחים. הייתי לבן ואמרו לי 'אם יידעו שאתה מישראל אתה בסכנה במקומות כאלה'. בשלב מסויים היו אנשי ביטחון גם באימון. הייתה לי משפחה באותו הזמן, חשבתי גם עליה הרבה פעמים, אבל לא סיפרתי יותר מידי על מה שהיה שם".
הגיע גם לשם. אפריקה בימי המונדיאל ב-2010 (מערכת ONE)חוץ מסיירה לאון, הוא עבד גם עם נבחרת בופוטאצ'וואנה, שהייתה מדינת חסות של דרום אפריקה. מדובר בכמה אזורים שונים ומחלוקים שבהם הורשו להסתובב כהי עור. "שם הם היו חופשיים בתוך האפרטייד". לבקוביץ' לא הרגיש בנוח עם זה והתקשה להשתלב. "הייתי בא ללחוץ יד לאדם שחור ורואה איך היד שלו לא הייתה יוצאת לעברי. היה אסור להם ללחוץ יד לאדם לבן. זה היה מוזר. לא אהבתי את זה. זה הזכיר לי את מה שהיהודים היו סובלים ממנו בזמנו. רציתי להתקרב אליהם".
הוא אהב מאוד את הכשרונות המקומיים. "הם היו מקפיצים קלמנטינות על הרגל באומנות. כשסיפרתי עליהם לאנשים בארץ אמרו לי 'אלה ירדו מהעצים'. כמה שנים אחרי זה הבנתי שאנחנו עוד לא עלינו עליהם. הכדורגל היה פולחן באפריקה, הכישרון היה מדהים, אבל זה עולם אחר. הייתי מגיע למקומות בלי חשמל, מעביר אימונים ביום ובלילה יושב עם עששית בחושך. היום יש שם חשמל וכל אירופה מוצפת בכשרונות האפריקאים".
כסף גדול לא היה שם עבור מאמן כמו אמציה והוא הלך בעיקר בשביל הסיפוק האישי. באפריקה הוא עבד גם עם יעקב גולן, האיש והקשרים. ג'ורג' וואה למשל, כיום נשיא ליבריה, הוא אחד מחבריו. "צריכים אותך שם, מה אתה אומר?", הוא שואל את אמציה כשהם נפגשים בבית קפה אחרי תקופה ארוכה. "מחפשים יועץ טכני לנבחרת שלהם".
כמה דקות אחר כך הם כבר מתרפקים על העבר. נזכרים איך הביאו אנשי מקצוע מאיטליה לצפות בכדורגלנים צעירים מגאנה ואיך פתחו שם אקדמיות לכדורגל. "פעם קיבלנו אצטדיון במתנה. הלכנו לראות אותו. הוא היה אצטדיון ישן ונחמד שכבר לא היה בשימוש. היה שם עשבייה גבוהה במקום דשא ואז גילינו שהמקום מנוהל על ידי בבונים ונמר. איך שברחנו מתוך כל הבלגאן שם, פתאום ראינו ילד מקומי עם חולצה של מכבי חיפה. עד עכשיו לא הבנו מה קרה שם".
הילד היה הסימן של לבקוביץ' לחזור לישראל. באופן סימבולי, הוא הפך למאמנה של מכבי חיפה, איתה הוא זכה באליפות המדינה ב-1989. הוא לקח קבוצה אפורה, במינוס שתי נקודות, וסיים כמעט עם דאבל. כעת, כשהוא מסתכל על המדינה ממרום שנותיו, הוא יודע כי "הרבה דברים השתנו", אבל יחד עם זאת לבקוביץ' מבהיר, "יש לנו מדינה לתפארת ואין עוד כזאת מדינה באף מקום בעולם. לייצג אותה זו זכות".