שחקן ההגנה, בנטאיהו דאמנה, הילד התשיעי והאחרון שנולד במשפחתו שעלתה מאזור "זריחתה של השמש" באתיופיה, עבר מסע נפש מרתק. מעבר לסיפורו האישי הנוגע ללב, הוא השתתף, לצד חבריו מקבוצתו לשעבר הפועל בני לוד, בתערוכה ייחודית שהוצגה גם מעבר באנגליה.
ניכר כי דאמנה הוא שחקן כדורגל שונה בנוף של הליגות הנמוכות ואדם יוצא מן הכלל. לא פלא שהפך לבן בית בלוד בשנים האחרונות אצל משפחת רגב, האנשים החמים בהפועל בני לוד ובהפועל לוד, ואף נכנס ללב של טובים ורבים אחרים. בשיחה עם ONE, פותח דאמנה על דרך הגעתו ארצה מאתיופיה, חוויותיו מגיל צעיר, ההתאקלמות במדינת ישראל כעולה חדש, הכדורגל ומה הוא בעבורו והתערוכה הייחודית, חוצת מדינות, שמיד ניגע גם בה.
כאמור, דאמנה, בן ה-28 הוא בנם התשיעי של מנגשה וטרוורק ומתגורר עמם בבאר יעקב מזה כ-21 שנים אחרי שעבר לשם מצפת הרחוקה, לשם הגיעו תחילה עם עלייתם למדינת ישראל. זה קרה בסוף שנת 2002 כשדאמנה עלה לארץ מאתיופיה מאזור מרוחק בגבול סודן, ממקום הנקרא קווארה בצפון מערב המדינה, אזור ששהו בו בעבר לא מעט יהודים ואף הם אלו שנתנו למקום הפסטורלי את שמו. "הייתי בן 7", מספר דאמנה, על רגע עלייתו לארץ ישראל.
“הילדות שלי הייתה מגוונת, אבל כבר שם, באתיופיה, היינו תופרים בדים זה לזה ומתחילים לשחק כדורגל מכדור של בדים, על החול, בין העצים, באזור הפסטורלי שהיה שם. הייתה לי תמונה ובה אני עם בגד קרוע, חייכן כזה, עם אחד מהכדורים האלה שהכנו, אבל היא הלכה לאיבוד. לפני שנה וחצי בערך עשיתי עם משפחתי טיול שורשים בכפר הזה. אימא לא יכולה הייתה להגיע, אבל אבא שלי ואחותי התייצבו”.
בוא נדבר קצת עליך. אתה שחקן כדורגל בסוף היום. איך הכול התחיל?
”הקריירה שלי התחילה בכלל בצפת. בצפון הרחוק. הגענו והתמקמנו במרכז קליטה בעיר. היינו שם בערך שנה-שנה וחצי. כבר שנים שאני בבאר יעקב עם ההורים, אני בן זקונים ומשתדל לעזור להם כמה שרק אפשר. אומר לך שבצפת זה התחיל כתחביב והתחלתי לשחק עם ילדים גדולים ממני. בפעם ראשונה נכנסתי לכר הדשא זה הרגיש לי כאילו אני דורך באצטדיון ענק והתאהבתי. בבאר יעקב, מי שעזר ותמך בי היה איזי חמו, איש משכמו ומעלה שאין אחד שלא מכיר אותו בעיר”.
“פתחו שם בית ספר לכדורגל, אבל היה צריך לבקש חתימות מההורים”, דאמנה נזכר. “אמרתי, 'איך אני אשיג עכשיו חתימות מההורים? הלו, אנחנו אתיופים, זה לא כמו אצל כולם. 100% שלא היו מסכימים לי'. בסופו של דבר השתחלתי בלי החתימות האלה והצלחתי. עזרו לי שם לא מעט. באחת מהפעמים אף ניגש אליי איציק מפנימיית 'ימין אורד' ושאל אותי אם אני מעוניין לעבור מבחינתי לטוברוק. אמרתי לו 'כן', בלי לדעת בכלל מי אלה ואיפה זה טוברוק. עד כדי כך”.
דאמנה הוסיף ואמר: “בעונת 2012/13 הייתי אולי חלק מהסגל של טוברוק, אבל לא ראיתי דקה. הייתי נוסע עד לקריית שמונה, מקומות מרוחקים וכדומה וכולם. המאמן לא נתן לי את המקום בקבוצה. אמרתי שאני לא מתכוון להישאר במקום כזה שלא נותן לי את המקום שלי וחזרתי הביתה. הלכתי למבחנים בנס ציונה והתקבלתי. הבעיה הייתה שטוברוק לא שחררה את הכרטיס שלי עד שאייל ברוך ואביו עזרו לי ושילמו את ה-4,000 ש”ח דמי כרטיס בכדי שאוכל להשתחרר”.
הסיפור שאולי הכי זכור לו מהתקופה ההיא, בסקציה נס ציונה, מלבד היותו שחקן סגל והרכב לצד דולב חזיזה, שהפך לשם דבר בכדורגל הישראלי, הם אותם רגעים שהיה צריך לרכוב על אופניים ולהגיע לאימונים. “יצאתי בשלוש בשביל כדי להיות בחמש באימון. אחרי שהייתי מסיים אימון, הלכתי מאחורי המגרשים לעבוד בתור מלצר באחד מאולמות האירועים שם. עשיתי את זה במשך חודש-חודש וחצי לערך עד שפעם אחת הייתי כל כך עייף וכל כך רעב שאכלתי תוך כדי עבודה ובעל הבית התעצבן וזרק אותי משם. באחת בלילה נאלצתי לחזור הביתה כמו סמרטוט. זה חישל אותי”.
אבל זה לא הסוף. למרות שכמעט ואמר לעצמו “די”, דאמנה התגלגל במרוצת השנים לליגות הנמוכות, שיחק במכבי קריית עקרון ובית"ר יבנה מליגה ג' ובקבוצות אחרות עד שבשנים האחרונות מצא לעצמו בית חם חדש – לוד. “הגעתי ללוד דרך חבר. כששאלתי איך מגיעים בכלל למקום הזה, אמר לי שיש יום מבחנים וצריך להתקשר למישהו שם. הבעיה הייתה שלא ענו לי ואני, בגלל שבער לי, הגעתי בכל זאת. הגעתי בשעה וביום שחבר שלי אמר לי, התלבשתי ועליתי לכר הדשא. המאמן ניגש אליי ושאל אותי מי אני. אמרתי לו שאני בנטאיהו דאמנה ואני כאן בשביל להיבחן”.
“באמת שלא ידעתי כלום. לא היה לי מושג מי הוא, איפה אני מתאמן ועם מי. הוא שאל אותי בתמימות אם אופיר שלח אותי, אז אמרתי לו 'כן'. בדיעבד, אני אומר לעצמי שלא ידעתי אז מי זה בכלל אופיר, כשהיום אני כן יודע, מן הסתם”. הוא מספר זאת תוך כדי שהוא בזמן עבודתו בעמדה כמאבטח בכלא מעשיהו. אנשים שואלים אותו שאלות והוא מנסה לתמרן בין האנשים, העוברים והשבים, לבין השיחה עם ONE על מהלך הקריירה שלו. “כן, אז איפה היינו?”, הוא צוחק. “אז אמרתי לו את שמי המלא ושבאתי להיבחן. לא סיפרתי לו על העבר שלי”.
מדוע?
”כי יש נטייה לזלזל בשחקנים שמגיעים מהליגות הנמוכות. מלכתחילה לא סופרים אותך כשחקן ליגות נמוכות. התחושה היא שהם לא באמת מאמינים ביכולת שלך בגלל מאיפה שאתה מגיע. הם עושים לך טובה בכלל שאתה נבחן ואתה מרגיש שהגעת על תקן השחקן שמשלים להם לסגל מלא”. המאמן, דאז, היה אביבי זוהר, ציין דאמנה. “הוא שאל אותי, 'אוקיי, באיזה תפקיד אתה משחק?' וידעתי שאין סביבי הרבה מגנים ובכלל, בעולם הכדורגל, כי כולם עטים על תפקיד החלוץ, אז אמרתי לו 'אני מגן ימין, שמאל ובלם. לפעמים, משחק גם כשחקן כנף’”.
“הכל היה תוך כדי להבין מה אני עושה שם בכלל ולמה אני ממציא. אנחנו ממשיכים לשחק ואחרי איזה 20 דקות אני נכנס. לא עברו חמש דקות, ואני מגזים, ואביבי אומר לי 'תקשיב, אתה לא יכול לשחק כנף ולא בשום עמדה. אתה לא שחקן כדורגל'. במילים האלה. למזלי, הוא לא ניפה אותי. המשכתי להגיע ולהתמיד. להוכיח לו שאני יכול. היה איזה משחק שהבלם שלנו נפצע והוא שאל אותי אם אני יכול להיות בלם. אמרתי לו 'כן'. רק רציתי להיות על המגרש. זה מה שהיה חשוב לי”.
“במרוצת הזמן אביבי זוהר ואני התחברנו ואני מאוד שמח שהכרתי אותו. הוא מינף אותי. הייתה לי גם הזדמנות בכפר קאסם מליגה א', היו דקות שלמות שהייתי עולה לחימום ונכנס בדקות הסיום או לא נכנס בכלל. סבלתי שם. קמתי והלכתי הכי מהר שאני יכול ואני לא מצטער על זה לרגע. אני חושב שהשנים האחרונות שלי בלוד, בהפועל בני לוד ובהפועל לוד, עשו לי טוב. זה מקום שתמך בי ועזר לי הרבה. מקום עם לב ענק. אני לא יודע מה יהיה איתי בעונה הקרובה, אבל אני מקווה להיות לפחות בליגה א' ומי יודע, אולי גם להמשיך בהפועל לוד”.
כאמור, דאמנה, השתתף עם חבריו בתערוכה ייחודית, כשלפני שבועיים סיירתי בנתיב המזלות ביפו העתיקה. בגלריה בסמטת מזל דגים 5, אפשר היה למצוא את תערוכת היחיד של נועה קלגסבלד, אמנית בינלאומית, אחת מ-30 הצעירים המבטיחים והמבטיחות שנבחרו בשנת 2021 ב"פורבס ישראל", והיא התמקדה בקבוצת הכדורגל המעורבת, הפועל בני לוד. השבת ההיא, היה יומה האחרון של התערוכה ביפו העתיקה, שהוצגה מאז 16 ביוני.
“נועה הגיעה אלינו באחת העונות הקשות שידעה הפועל בני לוד”, מספר דאמנה ונזכר בימים הראשונים שהתחברו הצדדים. “היינו בעיצומה של עונה לא פשוטה בליגה א' דרום ותוך כדי תנועה גם מתחלפים מאמנים, אנחנו מנסים לשחק כדורגל חיובי ועל הדרך אנחנו הופכים להיות חלק מתערוכה שאת ממדיה טרם הבנו באותו הזמן”, מציין בשקיקה רבה כשמדבר על הרגע המכונן הזה בעבורו ובעבור חבריו לקבוצה דאז.
התערוכה, שאת גווניה ניתן היה לראות ביפו לאחרונה, הוצגה גם באנגליה והעלתה שיח בקרב מתענייני הכדורגל לגבי הדו קיום במדינת ישראל והחיבור בין ענף הספורט, הליגות הנמוכות ובין אנשים המגיעים מרקע שונה ולעיתים אף מתנגש. כצופה מן הצד, כחובב הליגות הנמוכות בכדורגל, כמבקר וכעיתונאי, עטפה אותי תחושה של גאווה אמיתית בין הקירות הלבנים שבהם השחקנים הללו הוצגו. לתחושתי, זו אולי תהילתם הראשונה והאחרונה של שחקני הליגות הנמוכות שהוצגו בתערוכה.
“זה תגמול בעבורנו”, מספר דאמנה. “נועה עשתה אחלה של עבודה. לא ציפינו שזה יגיע מעבר לים, לחלל, כשדיברנו עם איתן סטיבה (הישראלי השני ששהה בחלל), שכולם ידברו על זה. היינו בטוחים, אתה יודע, שמדובר בפרויקט צנוע של אמנית, פרויקט שנבוא לעזור לה בו ונחזור לחיים האמיתיים שלנו, לכדורגל של ליגה א' דרום. כל כך הרבה תנועתיות הייתה, כל כך הרבה תמונות נתפסו בעדשת המצלמה, אבל אמרנו 'מה היא כבר תעשה עם זה?' זה הצליח בגדול וסיקרן לא מעט אנשים ברחבי הגלובוס. כיף היה להיות חלק”.
איפה התערוכה הזו תפסה אותך? איפה ה"אני" שלך בתוך כל זה?
בהתחלה, כשהגעתי ללוד, וגם היום כשאני עוזר לחבר'ה צעירים להגיע לפה, תמיד אמרו לי 'מה לוד? לשם?’ יש סטיגמה על המקום הזה, סטיגמה שחייבת להיעלם מהלקסיקון של אנשים. אתה יודע, אנשים שומעים לוד וישר עולה להם בראש שמדובר במקום לא הכי סימפתי. זה פשוט לא נכון. יש שם חיבור בין אנשים, מעולמות שונים ודתות שמביאים את המקום לייחודי במינו. אני גם עוזר במחלקות הצעירות של לוד ואני אומר לעצמי שאין פה משהו שונה. אין פה משהו מפחיד. הכל אותו הדבר, כולם מתחבקים וכולם מתנשקים”.
“הייתי חלק מהפרויקט הזה גם כי מאוד היה חשוב לי לייצג את עצמי, בנטאיהו דאמנה, אתיופי, את העדה ממנה אני מגיע, זה לא רק ערבים יהודים, אלא גם מגוון אוכלוסיות שהיו שם, גם רוסים, גם מוסלמים, גם נוצרים. זה היה גיוון ייחודי שייצג את הפועל בני לוד כמאחדת בין מגזרים ועל כן הדו קיום שהציגה נועה דרך הקבוצה הזו לעולם הגדול. היה לי חשוב להגיד לחבריי, בואו נהיה רציניים בפרויקט הזה וכמה חשיבות יש לו מעבר לזה שאנחנו קבוצת כדורגל, מעבר לזה שאנחנו שחקני כדורגל עם מדים מייצגים”.
“יחד עם זאת, מה שתפס אותי מאוד הוא שהייתי לקפטן בתערוכה הזו, ובכלל בקבוצה, לצד סולימאן אל קדיים. מעין מנהיגים, עם חברים חדשים שהתחברתי אליהם תוך כדי תנועה בעונה ובמהלך התערוכה הזו שהציגה האמנית, נועה. אמרתי לעצמי שאני חייב לתת לזה יד. זו הייתה תקופה לא פשוטה בכלל, גם בגלל המצב הביטחוני, בתקופה רגישה בזמן מבצע “שומר חומות”. אולי התקשורת הציגה שתוהו ובוהו בלוד, אבל זה ממש לא היה נכון. היית מגיע לאימון, לוחץ יד לחברים וממשיך הלאה כאילו העולם ורוד ויפה כמו תמיד”.
ואם כבר דו קיום, "ואהבת לרעך כמוך", כעולה מאתיופיה, חווית במרוצת השנים גזענות?
”בטח. את הפעם הראשונה לא אשכח בחיים, זה היה כשהייתי בן 17, תמיד אמרתי לעצמי איך לא חשבתי שזו גזענות. זה כאילו החליק, היה שם ונעלם. אני זוכר שרצתי לתחנת האוטובוס, לובש מדים של סקציה נס ציונה, קבוצה ששיחקתי בה בעבר ופתאום נכנס לי זבוב לפה. אני מגיע לתחנה, עומד שם איזה אדם מבוגר ובגלל הזבוב, הסתובבתי רגע הצידה וירקתי, בניסיון להוציא את הזבוב”.
“האדם המבוגר, שהיה שם לצידי, שבכלל לא ירקתי עליו ובטח לא התכוונתי לירוק עליו, אלא היה זה לאזור אחר בכלל ובנסיבותיי שלי עם הזבוב שנכנס לי לפה, בא ואומר לי 'יא שחור, מה אתה יורק פה? באתם לפה, אתם האתיופים, ואתם ככה וככה’. הוא אפילו ירד לפסים של קללות על אמא שלי. אמרתי לעצמי באותו הרגע 'מה עשיתי לו, למה הוא מדבר אליי ככה?' לא עשיתי כלום’, הייתי ילד מפוחד. כל מה שרציתי הוא להגיע לאימון ולשחק כדורגל. באוטובוס, רק הנהג היה צדיק בסדום וביקש מהאדם המבוגר להפסיק להקניט אותי לעיניי שאר נוסעי האוטובוס. זה היה מעליב. מאוד”.
“מאותו הרגע, הבנתי שקיימת גזענות ושנאת חינם. שנאה לשווא. אני פטריוט, שירתי בצבא, עושה מילואים, קיבלתי פעמיים מצטיין, אני יודע מהי החברה בה אני חי. לא אומר שהגזענות בוהקת, אבל קיימת. היא לא מורגשת. מעולם לא התייחסתי לאנשים סביבי בדרך אחרת מזו שחונכתי בידיי הוריי היקרים. אין אצלי בן אדם שונה, אחר, צבע, גזע, דת וכדומה. אני בן אדם מאמין, אני שומר שבת וזה גם אחד הדברים שגרמו לי להיות בפרויקט של נועה. אני לא צריך להגיד לאף אחד מי סוג ב', מי סוג ג', ו' או א' במדינה הזאת”.
בימים אלו דאמנה בנטאיהו, ששיחק בעונה החולפת בהפועל לוד שעלתה מליגה ב' לליגה א' והוא שחקנה לשעבר של הפועל בני לוד, הפועל בני אשדוד, עירוני בית דגן, מכבי קריית עקרון ובית"ר יבנה, מחפש את האתגר הבא מבחינתו. השחקן היה במעקב מצד מספר קבוצות בעונה החולפת ובימים הקרובים צפוי להחליט על עתידו. הוא היה לאחד מארבעת השחקנים שקיבלו הכי הרבה דקות משחק בהפועל לוד של העונה החולפת. יש מגעים עם קבוצות מהליגה הלאומית, מליגה א' ומהליגות הנמוכות. שאיפתו ברורה - להתקדם במעלה הסולם הכי גבוה שרק אפשר. “רוצה להיות מנשה זלקה הבא בכדורגל הישראלי”, מסכם.