הכדורגל העולמי בעידן של ימינו מעלה פעמים רבות שאלה אחת קבועה; אוברייטד, או אנדרייטד. כדורגלנים רבים נעים על הספקטרום בקרב תחושת הקהל האם הם מוערכים יתר על המידה, או שמא צריכים לקבל הערכה ותהודה גבוהים הרבה יותר. שחקנים שמעולם לא היו ולא יהיו קונצנזוס, כאלה שהתחושה סביבם היא שבכל משחק הם צריכים להוכיח את עצמם מחדש.
כזה הוא אנטואן גריזמן. מצד אחד, הצרפתי זכה בתארים רבים, כולל גביע העולם, ומעמיד לאורך הקריירה שלו מספרים שלא היו מביישים את הגדולים ביותר. אלא שמנגד, אלו שפחות מעריכים את קשר אתלטיקו מדריד יטענו שהוא הצליח אך ורק בחממה של צ’ולו סימאונה בבירת ספרד ויזכירו בכל הזדמנות את הקדנציה הפחות מוצלחת בברצלונה. אז איפה נמצאת האמת? אם לוקחים בחשבון את רוב הדעות, כנראה שאיפשהו באמצע.
גריזמן כבר לא ילד, אך למרות שהוא כבר בן 33, הצרפתי שיחק לאורך הקריירה שלו בשלוש קבוצות בלבד; הוא התחיל את הקריירה המקצוענית שלו בריאל סוסיאדד, בה כיכב וסלל את דרכו לאתלטיקו מדריד וממנה המשיך לפרק אותו כנראה יעדיף לשכוח בברצלונה. אם תשאלו אותו, למרות שאין באמת צורך בכך, התשובה לשאלה היכן הרגיש בבית יותר מכל, תהיה ברורה.
כנראה שאם תשאלו אוהד אתלטיקו מדריד ממוצע, הוא יגיד לכם שגריזמן הוא אחד השחקנים הגדולים בתולדות המועדון. זה עתה הוא פתח את עונתו התשיעית בסך הכל במדי הקולצ’ונרוס וכבר מזמן הפך למלך שערי המועדון בכל הזמנים. בכלל, המספרים של גריזמן באתלטיקו הם לא דבר של מה בכך; הוא כבש 184 שערים ובישל עוד 88 ב-397 הופעות בכל המסגרות. מעורבות של שער אחת לכאחד וחצי משחקים.
עם זאת, וזה פרט שאי אפשר להתעלם ממנו, את שתי הזכיות האחרונות שלה באליפות ספרד (והיחידות בשנות ה-2000), אתלטיקו עשתה בלי גריזמן. ב-2013/14 הוא עדיין היה בעונתו האחרונה בסוסיאדד, כשבעונת 2020/21 הוא ראה את קבוצתו האהובה זוכה בתואר מברצלונה. אז נכון, אתלטיקו הייתה ותישאר הצלע השלישית במשולש השליטה בכדורגל הספרדי אחרי ריאל מדריד וברצלונה, ואליפות שלה, מרשימה ככל שתהיה, תמיד תחשב כ”הפתעה”. ועדיין, גריזמן, בכל תשע שנותיו, עדיין לא הצליח להוביל את הקבוצה לזכייה בליגה. במה כן זכה גריזמן עם אתלטיקו? בליגה האירופית ב-2018, אך זה התואר המשמעותי היחיד בו זכה במועדון. למעשה, גריזמן מעולם לא זכה באליפות, כשלצערו הגיע לברצלונה בדיוק בתחילת ה”נפילה” שלה.
ההיסטוריה בכדורגל נכתבת על חודם של רגעים. שניות ספורות יכולות להפוך אדם מגיבור לנבל, תשאלו את אברהם גרנט שהיה רחוק החלקה אחת של ג’ון טרי מלהיות אלוף אירופה עם צ’לסי ב-2008. בכל אופן, אצל גריזמן הסיפור די דומה. הופעה של אתלטיקו מדריד בגמר ליגת האלופות היא ממש לא דבר שהוא מובן מאליו.
נכון, היא הגיעה לשם ב-2014, כשגריזמן עוד לא הגיע, אך שנתיים לאחר מכן, הצרפתי, בקמפיין מרשים במיוחד בו כבש שבעה שערים, הצליח להוביל את הקולצ’ונרוס לשחזור הגמר שנתיים קודם לכן מול היריבה העירונית המרה. הגמר היה אירוע טראומתי מבחינתו של גריזמן. 18 פנדלים כבש הצרפתי בקריירה שלו, כולל אחד בגמר גביע העולם, אך הוא ככל הנראה היה מחליף כל אחד מהם כדי לכבוש את הפנדל שבעט למשקוף באותו גמר בדקה ה-48 מול ריאל.
אחת השאלות הפופולריות בכדורגל היא “מה היה קורה אם?”. אז נכון, גריזמן החמיץ בפנדל במהלך המשחק עצמו, אך למזלו יאניק קראסקו השווה בכל אופן והותיר פתוחה את השאלה מה היה קורה אם מי שהיה מחמיץ את הפנדל המכריע בדו קרב הפנדלים היה סרחיו ראמוס בבעיטה שקדמה לחואנפראן, שהחמיץ. האם זכייה בליגת האלופות עם אתלטיקו הייתה שמה את גריזמן במקום אחר בראי ההיסטוריה של אוהדי הכדורגל האובייקטיביים? כנראה שכן.
את אותו הדבר אפשר להגיד על ההחמצה של רנדל קולו מואני, חלוץ נבחרת צרפת, בגמר המונדיאל האחרון מול ארגנטינה, כדור שלו היה נכנס, היה משאיר בחיים את הדיון סביב הגדול בכל הזמנים בין מסי לרונאלדו, דיון שלאחר זכייתו של הפרעוש בגביע העולם כבר הפך לפאסה אפילו בקרב חלק גדול ממעריציו של הפורטוגלי. סיפורו של גריזמן קטן הרבה יותר בממדים היסטוריים, אך גם הוא כזה שמעלה את השאלה האם בשיפוט שלנו אנחנו מתייחסים לרגע אחד, או למכלול רגעים שמציירים תמונה די שונה? זה כבר בעיני המתבונן.
אם לטובתו או לרעתו של גריזמן, החוויה הזאת כבר שייכת להיסטוריה. הוא המשיך לככב באתלטיקו וכאמור גם זכה איתה בליגה האירופית (פרס ניחומים), עד למעבר המתוקשר לברצלונה. 120 מיליון אירו שילמו עליו הקטלונים, במה שייזכר, לא בהכרח באשמתו של גריזמן, כעוד אחת מההחלטות הניהוליות הכושלות של הנשיא דאז, ז’וזפ מריה ברתומיאו. ההחלטה הזאת הייתה גרועה בעיקר כי גריזמן לא התאים לברצלונה של ליאו מסי.
עמדת המוצא של הצרפתי והארגנטינאי על המגרש כמעט זהה, שניהם שחקנים בתפקיד די זהה, עם רגל שמאל, והשילוב, למרות המחמאות ההדדיות לאורך התקופה ובעיקר בהתחלה, פשוט לא היה זה. דווקא במשחקים בהם מסי לא שיחק, גריזמן הראה שהוא יכול לתרום, אבל הקשר הזה נראה היה מאולץ ולא נכון לשני הצדדים. אם בכל זאת רוצים לעשות הנחה לגריזמן, צריך לומר שברצלונה של אותן שנים הייתה מקום שקשה מאוד להצליח בו.
ברצלונה של אותן שנים הפכה לא מעט שחקנים ל”אוברייטדים” על לא עוול בכפם, וגריזמן הוא אחד מהם. זה בעיקר נבע ממשכורת העתק שלו, כ-40 מיליון אירו בשנה, שהייתה עוד אחת מההחלטות שהובילו את הקטלונים לבור הכלכלי שממנו הם מנסים להשתקם עד היום.
החזרה לאתלטיקו כללה לא מעט קשיים, אבל היא הייתה בלתי נמנעת. עד כמה בלתי נמנעת? ברמה שגריזמן היה מוכן לשחק עונה בהשאלה כשחקן מחליף, בלי קשר ליכולותיו המקצועיות, על מנת לשרת את האינטרסים של המועדון שאופציית הרכישה של בארסה ב-40 מיליון אירו לא תופעל. על פי הסעיף, אתלטיקו התחייבה לרכוש את גריזמן בסכום הנ”ל אם ישחק בלמעלה ממחצית מכמות המשחקים מעל חצי שעה, וסימאונה נענה לבקשה, למרות שלרוב היה זקוק לגריזמן על המגרש יותר. גם גריזמן מצידו לא פצה פה, במה שעד היום זוכרים לו אוהדי אתלטיקו, וכעבור שנה נרכש במחצית הסכום – כ-20 מיליון אירו.
נצא רגע מזירת הקבוצות, ונעבור לזירה הבינלאומית; 147 הופעות יש לגריזמן בנבחרת צרפת, מה שמציב אותו במקום השלישי בכל הזמנים, אחרי הוגו לוריס (145) וליליאן תוראם (145). הוא במקום הרביעי גם בטבלת הכובשים של הנבחרת עם 44 שערים, ומעבר לכך, היה שותף להגעה לגמרים של יורו 2016 (סיים כמלך השערים עם 6) ומונדיאל 2022, כשבתווך כמובן הגיעה הזכייה הגדולה של הטריקולור ב-2018.
גם כאן, היו לא מעט שהמעיטו בחשיבותו של גריזמן. הוא סיים את הטורניר עם 4 שערים, שלושה מהם בפנדלים, ושלושה בישולים, שניים מהם במצבים נייחים. בעוד שכל העולם התפעם מהפריצה הגדולה של ילד הפלא ושמו קיליאן אמבפה, גריזמן נראה כמעין כינור שני. דווקא במונדיאל שלאחר מכן, ב-2022, זה אמנם לא הסתיים בזכייה, אך גריזמן נראה היה הרבה יותר משמעותי. למרות שהמספרים שלו על הנייר היו פחות טובים, כשרשם שלושה בישולים ולא כבש אפילו שער אחד, הוא קיבל תפקיד שונה במערך של דידייה דשאן, כששיחק הרבה יותר מאחור.
גריזמן שיחק כמעין קשר 50-50, ועשה עבודה פשוט פנטסטית, גם מבחינה התקפית וגם מבחינה הגנתית. הוא הראה שמעבר ליכולות ההתקפיות האדירות שלו, הוא קודם כל שחקן של מאמן, כזה שמסוגל לבצע גם “עבודה שחורה” ראויה לשבח, מה שהקפיץ את המנייה שלו אפילו יותר מהזכייה בטורניר ברוסיה ארבע שנים קודם לכן.
ועדיין, נדמה שגם בנבחרת צרפת, גריזמן לא זוכה להערכה לה הוא ראוי. מעידה על כך ההחלטה של דידייה דשאן, שעורר סערה כשלאחר פרישתו של הוגו לוריס, בחר להעניק את סרט הקפטן דווקא לאמבפה, שנמצא בנבחרת הרבה פחות זמן. ההחלטה הזאת איכזבה את גרזמן, הדיווחים היו שהוא אפילו שוקל לפרוש מהמדים הלאומיים, אך אמבפה, במהלך אצילי יש לומר, ניסה ליישר את ההדורים.
“דיברתי עם אנטואן כי הוא התאכזב, זה מובן, הוא בילה יותר מ-10 שנים בנבחרת צרפת ויש לו ניסיון שלי אין” אמר אמבפה. “אני כמובן לא זה שממונה עליו, הוא מישהו שמכבד ואהוב על כל הקבוצה, אנחנו נהיה הוא ואני ביחד ונוביל ביחד את הנבחרת”.
אם לומר את האמת, לא בטוח שהניסיון של אמבפה הצליח. במקרה או שלא, בשנתיים האחרונות חלה ירידה דרסטית ביכולתו של גריזמן בנבחרת, כזו שהגיעה לשיאה ביורו האחרון, בו שחקן אתלטיקו הציג יכולת מזעזעת. צריך לומר שאף שחקן בהתקפת צרפת לא הבריק, בלשון המעטה, כיאה לנבחרת שכבשה שער שדה אחד שהספיק לה כדי להגיע לחצי הגמר. גם ההמשך לא היה מזהיר, כאשר לאחר ה-3:1 לאיטליה בליגת האומות, גריזמן היה זה ששילם את המחיר כשהיה אחד מהשחקנים שירדו לספסל בזעזוע שביצע דשאן בהרכב מול בלגיה, משחק בו גריזמן נכנס 12 דקות לסיום בלבד.
אם בצרפת המעמד של גריזמן כבר לא נראה כאותו מעמד, הרי שבאתלטיקו הסיטואציה שלו שונה לגמרי. את העונה הנוכחית הצרפתי פתח בצורה מצוינת ואחרי שמונה משחקים, הוא כבר עם שלושה שערים וארבעה בישולים, כולל אחד נפלא בתוספת הזמן מול סלטה ויגו ממנו נהנה חוליאן אלברס שמתחיל להיכנס לאט לאט לעניינים.
ב-22:00, כמו לאורך כל הקריירה שלו, גריזמן יעמוד למבחן נוסף. הקיץ המרשים שלה בגזרת חלון ההעברות העלה את הציפיות מאתלטיקו לתת פייט ראוי לברצלונה וריאל, ופייט שכזה מתחיל בניצחון בדרבי. בעונה שעברה, לפני שנה שנה כמעט בדיוק, זה נגמר ב-1:3 מוחץ בדרבי הראשון של העונה, בו גריזמן גם כבש. בעוד שהחוזה שלו עד 2026 וכשהדיבורים על מעבר ל-MLS כבר ברקע, לגריזמן לא נותר עוד הרבה זמן כדי להשפיע. את המעמד שלו בעיני אוהדי אתלטיקו הוא כבר הרוויח מזמן, אבל המטרה הייתה ונשארה בעינה; אליפות. כדי לעשות את זה, הוא וקבוצתו יצטרכו להראות (שוב) קודם כל שהם מסוגלים להסתכל ליריבה מעבר לכביש בלבן של העיניים. וגם גריזמן יודע שהרבה מזה תלוי בו.