עכשיו, כאשר סיפורו של דויד דה חאה במנצ'סטר יונייטד תם אחרי 12 שנה, אי אפשר לא לתהות – כיצד הייתה מתפתחת הקריירה שלו לו הפקס הבעייתי ההוא היה עובד ב-31 באוגוסט 2015? המעבר לריאל מדריד לא סתם היה קרוב. הוא סוכם הרמטית, קיילור נבאס כבר השלים עם כך שיעשה את הדרך ההפוכה, המסמכים נחתמו, נותר רק להעביר אותם לרשויות בזמן. את זה לא הצליחה ריאל לעשות כי הציוד במנצ'סטר לא עבד לכאורה.
היו שחשדו כי היה זה תרגיל מתוכנן כדי להשאיר את השוער באולד טראפורד, ואם כך הדבר – הרי שמדובר בהצלחה מסחררת. במקום לנטוש אחרי ארבע שנים בלבד, נשאר הספרדי ל-8 עונות נוספות. במקום להיות עוד זר שעבר במועדון, הוא נכנס להיסטוריה כזר עם הכי הרבה הופעות, ושבר על הדרך גם שיאים אחרים.
545 משחקים בכל המסגרות יש לדה חאה בין הקורות של השדים האדומים. זה נתון כמעט בלתי נתפס, ורק שישה שחקנים בהיסטוריה כולה לבשו את המדים יותר ממנו – ריאן גיגס, בובי צ'רלטון, פול סקולס, ביל פולקס, גארי נוויל ו-וויין רוני. זהו. בישורת האחרונה של העונה החולפת, עקף הספרדי בסיבוב את השוער שהחזיק בשיא לפניו, אלכס סטפני עם 539. שניהם היו תריסר שנים במועדון, ואף שוער לא מתקרב אליהם. לצורך העניין, פטר שמייכל היה רק 8 שנים באולד טראפורד, ועוד המשיך לאחר מכן במסגרת נדודיו למנצ'סטר סיטי. דה חאה נמצא מעל כולם, ויש לו גם 190 משחקים ללא ספיגה.
יש יסוד סביר להניח כי דה חאה היה זוכה בתארים רבים הרבה יותר לו היה מצטרף לריאל. זו הייתה המטרה כאשר שאף לעבור לסנטיאגו ברנבאו, כי התחזית באולד טראפורד לא הייתה פשוטה אחרי עזיבתו של אלכס פרגוסון. הספרדי סומן אישית בידי הסקוטי המיתולוגי, נבחר על מנת לרשת את אדווין ואן דר סאר, ואחרי עונת בכורה שאופיינה בחוסר יציבות הוכיח את עצמו בדרך לזכייה באליפות ב-2013.
כאן פרש פרגי, והסיכוי להמשיך במסורת ההצלחות עם הניהול הבעייתי היה לפתע נמוך הרבה יותר. אז לאליפות הבודדת ההיא צירף דה חאה רק זכייה אחת בגביע האנגלי ב-2016, שתי זכיות בגביע הליגה ב-2016 וב-2023, וגם הניף את הפרס בליגה האירופית ב-2017. היו גם 3 זכיות במגן הקהילה, אבל אי אפשר להתייחס אליו כאל תואר רציני.
מבחינה זו, מדובר באכזבה, אבל כאשר נשאר במנצ'סטר קיבל דה חאה משהו אחר. ראשית, הוא לא הרס את היחסים עם אוהדי אתלטיקו מדריד, מועדון נעוריו. שנית, הוא הפך לאגדה במלוא מובן המילה. יהיו שינסו להמעיט בערכו בגלל השגיאות שנרשמו לאורך הדרך בגלל חוסר ריכוז ברגעים מסוימים, אבל בשורה התחתונה דה חאה הוא מועמד לגיטימי לתואר השוער הגדול בתולדות השדים האדומים – לא פחות. הוא לא לוקח אותו בהליכה, כמובן, וייתכנו דעות שונות בסוגיה, אבל הוא כל אוהד יונייטד ייזכר בקלות במספר רב של משחקים עילאיים של איש הקרח, ובכל הקשור למקצוענות מעולם לא היו כלפיו טענות כלשהן.
בזכות קור הרוח המופתי שלו, שידר דה חאה המון בטחון לשחקני ההגנה. אם רוצים, אפשר לפרש אותו כאדישות, אבל היכולת להיות משוחרר מלחצים ולחיות את הרגע תרמה לו ולקבוצתו המון. האינסטינקטים הפנומנליים שלו על הקו באו לידי ביטוי טוב יותר, כי הוא היה בדרך כלל רגוע יותר ומפוקס יותר בהשוואה לחלוצים שאיימו על שערו.
במשחקים רבים, הוא היה כמעט בלתי ניתן להכנעה. בקרבות המותחים ביותר, הוא נותר שקט ונינוח. 14 ההצלות שלו במפגש מול ארסנל בדצמבר 2017 מהוות שיא בפרמייר ליג, ומנצ'סטר יונייטד ניצחה אז 1:3 בלונדון, למרות שהייתה אמורה להיות מובסת ללא תנאי. 28 שערים בלבד ספגה הקבוצה בליגה באותו קמפיין, ודה חאה נבחר לשחקן העונה מטעם האוהדים בפעם הרביעית.
כן, הרביעית. הוא לקח את הפרס ב-2014 וב-2015 לפני שדרש לעזוב, ואז התגבר על האכזבה כדי להיות חביב היציעים שוב גם ב-2016 – השחקן הראשון בתולדות המועדון שעשה זאת שלוש שנים ברציפות. אחרי שהפקס הכתיב את מהלך העניינים, הוא חתם מיד על חוזה חדש ל-4 שנים במקום לעזוב ללא תמורה – כאילו הבין את הרמז מלמעלה. הוא קשר את גורלו בגורלה של מנצ'סטר יונייטד, וגם אם הגורל הזה היה מר למדי לפרקים, המסע המשותף היה מרתק. ואף אחד לא לקח את פרס שחקן השנה יותר מ-4 פעמים. רק כריסטיאנו רונאלדו השתווה אליו ב-2022 בעונה הקאמבק שלו.
יש לו, כמובן, גם חסרונות – וגם בלטו יותר בעונות האחרונות. דה חאה שולט ברחבה פחות בהשוואה לשוערי צמרת אחרים. הסטטיסטיקה שלו בהדיפת פנדלים לא טובה מספיק, וזכור במיוחד גמר הליגה האירופית מול ויאריאל לפני שנתיים, כאשר ספג את כל 11 הבעיטות, ואז החטיא בעצמו כדי להעניק את התואר לצוללת הצהובה. הוא גם נוטה לבצע טעויות רבות יותר, בעיקר בהתמודדות עם בעיטות שגרתיות ממרחק שעשויות להפתיע אותו ללא צורך.
משחק הרגל שלו לא מזהיר בלשון המעטה, והסוגיה הפכה לרלוונטית במיוחד בשנה האחרונה עם אריך טן האח על הקווים. לא במקרה מעוניין ההולנדי להביא כעת למועדון את אנדרה אונאנה הקמרוני, איתו עבד באייאקס – בכל הקשור להשתתפות בהנעת כדור ויציאה מחוץ לרחבה, מדובר בשוער עם תכונות שונות ב-180 מעלות מדה חאה.
על רקע זה, שכר עתק של 375 אלף ליש"ט לשבוע היה מוגזם, והמועדון ניהל משא ומתן מגושם למדי עם הכוכב על מנת להורידו לפני שתמומש האופציה להאריך את חוזהו בשנה. הסאגה הזו הייתה בעייתית, ושני הצדדים לא היו לגמרי בטוחים לגמרי לגבי כוונותיהם. השוער לא התלהב מהאפשרות להיות מודח לספסל אחרי 12 שנים ללא עוררין בהרכב, אבל הסכים לבסוף לקיצוץ משמעותי על מנת להישאר. אלא שאז עיכבה ההנהלה את החתימה, ובתום העונה ביטלה את הכל כדי להתחיל את המגעים מחדש עם הצעה נמוכה עוד יותר.
ייתכן שהמשגים במשחקים הקריטיים בתקופה האחרונה השפיעו על כך. דה חאה הפגין משחק קטסטרופלי בתבוסה 3:0 בסביליה ברבע גמר הליגה האירופית, ולא היה במיטבו במשחק שהתברר כאחרון שלו במדי הקבוצה – גמר הגביע מול מנצ'סטר סיטי, בו יכול היה תאורטית למנוע את שני הכיבושים של אילקאי גונדואן. ואולם, ההתנהלות הכללית של המועדון הייתה הססנית ובעייתית, והיא גרמה בסופו של דבר לפרידה צורמת מדי מהאגדה. הספרדי היה ראוי להיפרד מאולד טראפורד כמו גיבור, במקום להגיע למסקנה כי אינו רצוי חודש אחרי סיום העונה, בעוד המועדון עצמו מפרסם כי "דה חאה הודיע על עזיבתו" – כאילו הדבר היה תלוי רק בו.
כך או כך, השחקן עצמו עשה את המקסימום כדי לעזוב בצורה מכובדת לקראת ההרפתקה הבאה. גם בעונה האחרונה, שלא הייתה אידאלית כלל, הוא שמר על רשת נקיה 17 פעמים בליגה – יותר מכל שוער אחר בפרמייר ליג. בגיל 32, הוא יוצא לדרך חדשה, בעוד המועדון מאבד את הסמל ללא תמורה וסופג ביקורת נוקבת על ניהול לקוי בסוגיה.
אם יצליחו השדים האדומים להחתים את אונאנה, והקמרוני ישתלב באולד טראפורד היטב, הרי שההחלטה הזו תוגדר בדיעבד כסבירה, אבל זה עדיין רחוק – ויש תחושה כי בקבוצה עוד עלולים להתגעגע רבות לספרדי. אחרי הכל, אחרי 12 שנה בקבוצה, בהיותו השריד האחרון שזכה באליפות לפני עשור, הוא שידר יציבות אפילו כאשר לא היה יציב בעצמו.