"זו קטסטרופה. כשהתחילה הפלישה נחרדתי עד עמקי נשמתי. לא הצלחתי לישון כמה ימים. אני לא מבין איך דבר כזה יכול לקרות ב-2022. אולי ישימו אותי בכלא או ירצחו אותי על הדברים האלה, אבל אני אומר את האמת", אמר איגור דניסוב בראיון מקיף מאוד שפורסם השבוע בתוכנית פופולריות ביוטיוב.
כבר כמעט ארבעה חודשים חלפו מאז פלש צבא רוסיה לאוקראינה ב-24 בפברואר, ובמשך כל התקופה הזו חיכו רבים לכדורגלן הרוסי הראשון שיתבטא באופן נחרץ וחד נגד הזוועות שמחולל ולדימיר פוטין. חלוץ הנבחרת פיודור סמולוב כתב באינסטגרם "לא למלחמה", וגם אלכסיי ברזוצקי טען: "אני יודע דבר אחד – במלחמה אין מנצחים. יש רק מפסידים. בגלל זה אני אוהב ספורט". וזה אולי נחמד, אבל לא מספיק, מה גם שהדברים נאמרו ממש בתחילת האירועים, ומאז הם השתתקו. אפילו כשמאמן הנבחרת ואלרי קרפין טען שארטיום דזיובה סירב להצטרף לסגל הנבחרת בגלל שיש לו משפחה באוקראינה, מיהר חלוץ זניט להכחיש זאת והבהיר כי החלטתו לא קשורה כלל למניעים פוליטיים.
אבל הנה לכם – ההמתנה הארוכה הסתיימה, והכוכב האמיץ שהעז להשמיע קול צלול נגד המלחמה האיומה והמיותרת הוא גיבור לגמרי לא צפוי. דניסוב בן ה-38, קפטן הנבחרת לשעבר שתלה את הנעליים ב-2019, רכש לעצמו במהלך הקריירה תדמית של רודף בצע, סכסכן ואדם לא חכם במיוחד. הוא היה קשר אחורי לוחמני ואיכותי, שסגר שטחים, תיקל ונתן תמיד את המקסימום על המגרש, אבל דרכו הייתה גם רצופה בשערוריות מגוונות.
איגור דניסוב (רויטרס)כך, למשל, סירב דניסוב להיכלל בסגל הנבחרת ליורו 2008, כי הזימון הגיע מאוחר מדי לטעמו, והצוות המקצועי לא כיבד אותו מספיק. ב-2010 הוא יזם קטטה בכביש עם נהג מונית שלא התנהג טוב מספיק לדעתו, פצע אותו, נפצע בעצמו – ולכן נעדר ממשחק קריטי של זניט במוקדמות ליגת האלופות. הוא רב עם חבריו לקבוצה באימונים, ועם שחקני היריב במשחק המשחקים – ובמהלך הקרב החם מול ספרטק מוסקבה אפילו הלך מכות עם המאמן ואלרי קרפין.
את המכה החזקה ביותר ספגה תדמיתו ב-2012, כשהוא החליט לשבות במחאה על השכר שקיבלו שחקני הרכש הזרים החדשים של זניט – הולק ואקסל ויטסל. לדעת הקהל, גם דניסוב כבר היה עשיר מאוד, והתנהלותו זכתה לביקורת עצומה, אבל הוא הסביר בראיון: "הכסף לא משחק תפקיד. אני נלחם על הארגון הנכון של המועדון. צריך לכבד את השחקנים הרוסים שתמיד היוו את שלד הקבוצה והחזיקו אותה. צריך לשמור על האיזון. זה נכון שהיינו זקוקים לחיזוק של כוכבים זרים, ומצוין שקנינו אותם, אבל האם הם באמת ראויים להרוויח פי שלושה מהרוסים?".
כתוצאה מהתקרית הזו, הוא נזרק במהרה מהמועדון שהיה לו בית במשך כל הקריירה עד אז, נדד לאנז'י מחצ'קלה ששאפה לזכות באליפות – ונכנס מיד לסכסוך חזיתי עם סמואל אטו, כי הקמרוני זכה לכאורה ליחס מועדף. חודש אחרי הגעתו, החליט הבעלים סולימאן קרימוב לסגור את הפרויקט השאפתני ולמכור את כל הכוכבים, ובתקשורת נרמז כי להתנהגותו של דניסוב היה חלק בכך, אם כי בדיעבד הוכח שלא היה לכך שום קשר.
איגור דניסוב (רויטרס)לכן לא כולם קיבלו ברוח טובה את ההחלטה של פאביו קאפלו למנות את דניסוב לקפטן הנבחרת. דרכו בה הסתיימה לבסוף בטונים צורמים למדי, וכך גם הקדנציות בדינמו מוסקבה ובלוקומוטיב מוסקבה, בהן לא הסכים לדרישות ההנהלה לקיצוצים בשכר. מבחינתו, הוא תמיד צדק בכל תקרית, והנחישות ללכת עם האמת שלו עד הסוף גרמה לו לא מעט בעיות.
כעת, מתברר שהתכונה הזו דווקא מועילה כאשר הוא מרגיש צורך חזק לדרוש להפסיק את המלחמה. המצפון לא מאפשר לו לפעול אחרת. "אמא שלי ואשתי אמרו לי שעדיף לשתוק, אבל אני לא יכול", הוא הצהיר – ובמהלך ראיון מדהים בכל קנה מידה סיפר במשך שעתיים על השקפת עולמו. במהלך הקריירה, לא הצטייר הקשר כאדם רהוט, אבל זה קרה בעיקר כי הוא סירב לדבר עם התקשורת – אפשר לספור על אצבעות יד אחת את מספר הראיונות הטובים שלו. כעת מתברר שהרושם היה שגוי, ודניסוב מתגלה כבעל יכולת לנסח את מחשבותיו בצורה מצוינת, וגם בעל מודעות עצמית גבוהה.
"אני בסך הכל ספורטאי, לא מלומד, לא מכיר היטב את ההיסטוריה", הוא אומר – וזה דווקא נותן עוצמה גדולה עוד יותר לדבריו החותכים. יש לו שכל ישר – והוא מבין שהמלחמה היא אסון עבור כל המעורבים. "אני לא אוהב כשאנשים מתים", הוא אומר עם דמעות בעיניו, ויש לו הבנה ברורה מאוד של כללי הדמוקרטיה. דניסוב סבור, למשל, שיש לשחרר את פעיל האופוזיציה המרכזי אלכסיי נבאלני שנשלח לכלא לשנים ארוכות. "אני לא יודע אם הוא טוב או לא טוב. לא אכפת לי ממנו. אני רק חושב שיש לו זכות להביע את דעתו. גם אני רוצה להביע את דעתי. אני מעדיף למות חופשי מאשר לחיות כשאני כלוא", הוא אומר.
איגור דניסוב (רויטרס)והוא יודע היטב שברוסיה של פוטין אסור להביע דעה עצמאית. "אני לא רוצה לפחד להגיד משהו, לא רוצה לפחד שיקרה משהו למשפחה שלי. אולי בעוד שבוע יחסלו אותי", אמר דניסוב, אבל זה לא מנע ממנו לחזור ולנסח את הדברים בצורה הכי ברורה שיכולה להיות. "אני רוצה שהדבר הזה ייפסק מיד", הוא מצהיר, ומסכים לחלוטין עם השעיית הכדורגל הרוסי מטורנירים בינלאומיים: "זה הדבר הנכון לעשות. כי כולנו אשמים במה שקורה. אנחנו בוחרים את השלטון, או כך אני רוצה לקוות בכל אופן. צריך להפסיק את מה שקורה עכשיו, והדרך לגרום לזה להיפסק היא לטפל בנו באופן נוקשה". כאשר שאל המרואיין עם המדיניות של פוטין הורגת את הכדורגל הרוסי, השיב דניסוב: "לא הורגת. כבר הרגה".
כאשר נשאל מדוע לדעתו שותקים כל הכדורגלנים, ואיך אפשר להסביר את התנהלותו של אנטולי טימשצ'וק, כוכב עבר אוקראיני גדול שממשיך לעבוד כעוזר מאמן זניט, מקבל את הכסף של גזפרום והפך לאדם השנוא ביותר במולדתו אחרי פוטין, השיב דניסוב בפשטות: "לא יודע". אין לו מושג גם כיצד מצליחים השחקנים להמשיך להתרכז בכדורגל כאשר הרוסים ממשיכים להרוס את אוקראינה ולבצע פשעי מלחמה."לו הייתי שחקן פעיל, הייתי פורש ב-25 בפברואר. לא הייתי מסוגל להמשיך לשחק בנסיבות האלה", הוא אומר – וקל להבין שהוא מתכוון לכל מילה.
כנות תמיד הייתה חלק בלתי נפרד מאופיו, והיא זו שגרמה לו להסתבך פעמים כה רבות – תפיסת הצדק שלו הייתה לעתים בעייתית מאוד. גם כאן הוא מגלה מודעות עצמית גבוהה ומודה: "אני אדם נוקשה מאוד, וקשה להסתדר איתי. אנשים מעדיפים לא לעשות את זה". ואולם, עכשיו הכנות הזו פורצת החוצה בעיתוי חשוב, והיא משנה לגמרי את תדמיתו הציבורית של דניסוב. הוא כבר לא בריון, אלא פטריוט אמיץ שמסתכן כעת על מנת לנסות להשפיע איכשהו על סדר היום.
איגור דניסוב (רויטרס)הוא יודע גם שהמשימה שלו מאתגרת ביותר. "אחותי היא בחורה חכמה, אבל היא חושבת שהמדיניות נכונה, ואני לא מצליח לשכנע אותה אחרת. אם בתוך המשפחה אנחנו לא מגיעים להסכמה, איך נעשה את זה בכל המדינה?", תוהה דניסוב. ובכן, כאן אפשר לשאוב עידוד מהתגובות לראיון ביוטיוב – רובן אוהדות מאוד. מגיבים רבים הביעו את הערכתם לאומץ המזהיר של הכוכב, וכי תדמיתו השתנתה בעיניהם ב-180 מעלות אחרי ששמעו אותו.
התגובות האלה מדגישות כי יש רוב רוסי דומם נגד המלחמה. גם בקרב הכדורגלנים, והספורטאים בכלל, ברור שיש רוב לעצירת מסע ההרג וההרס. אלא שמדובר ברוב מפוחד, מושתק ומשותק. הרוסים לא מאמינים בכוחם לשנות את המציאות, ולכן גם לא מעזים לעשות זאת – כי הם חשים שלא כדאי לסכן את מעמדם, חירותם וחייהם לשווא. המילים של דניסוב מראות שאפשר אחרת, ואולי – רק אולי – הן יגרמו גם לאחרים לפתוח את הפה. בכל מקרה, את מקומו בהיסטוריה הוא כבר הרוויח ביושר, והפעם הוא נמצא בוודאות בצד הנכון.