האמת, הציפיות מבלגיה לפני המונדיאל לא היו רבות. למרות שסיימה ב-2018 במקום השלישי, היה ברור שחלפו ההזדמנויות של דור הזהב לזכות בתואר ואף אחד לא ממש לקח את השדים האדומים בחשבון. ועדיין, רבים הופתעו מכך שהחבורה של רוברטו מרטינס סיימה את דרכה בגביע העולם כבר בשלב הבתים.
אך אם מביטים לעומק, מבינים כי כלל לא מדובר בהפתעה. אם נעבור על ההרכב שחקן שחקן, ניתן לראות כי בלגיה כבר לא נבחרת של כוכבים. נתחיל בשוער. כאן דווקא מגיעה אחת מנקודות האור הבודדות של הנבחרת, שכן טיבו קורטואה הוא אחד השוערים הטובים בעולם אם לא הטוב שבהם, אך כשעוברים להגנה, כבר מבינים שיש פה בעיה של ממש. טובי אלדרווירלד ויאן ורטונגן כבר משחקים בליגה המקומית וכפי שהיה ניתן לראות הטורניר, רחוקים שנות אור מהיכולת שהציגו במדי טוטנהאם בעשור הקודם.
לצידם שיחקו לסירוגין בשלישיית ההגנה טימותי קסטניה ולאנדר דנדונקר. הראשון משחק בלסטר והשני באסטון וילה, קבוצות מעולות, אך לא מהטופ האירופי והשניים רחוקים שנות אור מיכולתו של וינסנט קומפאני. בקישור יש את אקסל ויטסל שנותן עונה סבירה באתלטיקו, את יורי טילמאנס מלסטר, אמאדו אונאנה מאברטון, לאנדרו טרוסאר מברייטון ותומא מונייה מדורטמונד. כן, מדובר בקבוצות בכירות מאירופה, אך ממש לא מהטופ העולמי כמו הקבוצות מהן מורכב הקישור של נבחרות כמו צרפת, ברזיל וספרד.
נעבור לחלק הקדמי. נקודת האור השנייה אחרי קורטואה היא כמובן קווין דה בראונה. במקרה הזה אין מה להוסיף, אחד הטובים בעולם בתפקידו אם לא הטוב שבהם. אך עם מי יש לו לשחק? למי הוא יספק את הכדורים? רומלו לוקאקו מתקשה לשחזר את ימיו הגדולים מהפרמייר ליג ולהתאושש מהפציעות שלו, יאניק קראסקו נמצא בכושר נוראי באתלטיקו, דריס מרטנס ומיצ'י באטשואי כבר מחלטרים בטורקיה, צ'ארלס דה קטלארה לא פוגע במילאן ואדר הזאר… כולם יודעים.
לכן, כשמסתכלים לעומק הדברים, בלגיה נשארה רק עם השמות של דור הזהב שלה, אך ממש לא עם היכולת שלו. יש לה שני כוכבי על בדמות דה בראונה וקורטואה, אך רק עם שני שחקנים מהטופ, בלתי אפשרי לקרוא תיגר על תואר גדול. גם לנבחרות כמו נורבגיה, גאורגיה, שבדיה וקולומביה יש כוכב או שניים מהטופ, כשהשאר משחקים בקבוצות לא הכי בכירות. כעת, עם סיומו של דור הזהב, בלגיה הפכה להיות ברמה שלהן.
הכתוב הוא טור דעה.