“ב-NBA קוראים למי שזוכה בגמר אלופי העולם. אלופי העולם של מה? של ארצות הברית? אין דגלים בארה”ב, אנחנו צריכים להציג את עצמנו בעולם” אמר אלוף העולם הטרי בריצות 100 ו-200 מטרים, נואה ליילס, אחרי שזכה בטורניר שנערך בבודפשט בחודש שעבר. השחקנים ביקרו אותו ויצאו נגדו, אבל כשנבחרת הכוכבים והפסים אפילו לא סיימה על הפודיום באליפות העולם האחרונה, כל האינטרנט דאג להקפיץ את הדברים שלו מחדש והוא קיבל תמיכה גורפת.
גביע העולם לא מעניין את השחקנים הבכירים בארצות הברית. גם בעבר זה לא היה המצב. נבחרות ארה”ב האחרונות, גם אלו שזכו, הסתמכו הרבה על שחקני עילית (אפילו דוראנט ב-2010) שיובילו אותם לזכייה בזמן שבאירופה עדיין עיכלו את המצב, ואולי אפשר להגיד שהרמה הייתה אפילו נמוכה יותר. היום, שלושה מתוך ארבעת השחקנים הטובים ביותר בעולם על פי דירוגים במספר אתרים באמריקה הם זרים, כאשר אף אחד מהסגל שזכה באולימפיאדה בטוקיו לפני שנתיים הגיע למנילה השנה.
בארצות הברית לא הצליחו לשכנע את הכוכבים הגדולים, שמרוויחים סכומי עתק שרק יכלו לחלום עליהם לפני עשור, ליצור חבורה מלוכדת שתראה בדיוק מה הם שווים לעולם – כדורסל מהיר, חכם והתקפי, שיכול לייצר עצירות בכל שלב ולשייט לכל ניצחון, כמו שהיה ב-1992 או ב-2008. עכשיו, אחרי הכישלון, דווח על כך שלברון ג’יימס אוסף את כל “הכוכבים המזדקנים” של הליגה בשביל לזכות בזהב בפאריס.
ה-NBA הופך לאט לאט מענף תחרותי לענף בידורי. האורך שונה, המגרש גדול יותר, זכויות השידור רבות וכעת בהנהלה הולכים לאשר חוק שלא מאפשר לתת לשחקנים לנוח. הם הפכו להיות מופע נודד שטס בין עיר לעיר, נותן הופעה כזו או אחרת ומשם ממשיך ליעד הבא, בלי התחשבות יותר מדי בהפסד או ניצחון לרוב הקבוצות.
המחשבה הזו גורמת לשחקנים אולי פחות להתאמץ. לא ניצחנו? סבבה, משחק הבא נעשה את המיטב. כמות המשחקים וכמות המשקל של האולסטארים לייצר הופעות בכל יומיים או שלושה זה לא אנושי ולכן הם מעדיפים לנוח בפגרה הארוכה שלהם מאשר לבוא ולייצג את הנבחרת במשחקים שברובם, התוצאה בסיום חשובה.
האמריקאים הפסידו שלושה משחקים, בכולם ספגו מעל 110 נקודות ובכולם היריבה הייתה הרבה יותר טובה. אפילו מונטנגרו, לא מעצמת כדורסל באירופה, הצליחה להקשות על החבורה של סטיב קר. יש האומרים שזה בגלל הסגל, אבל קבוצה בעלת שחקנים עם כישרון שרצה במשך מספר שנים ברוב הזמן תהיה עדיפה על אסופת שחקנים יותר כישרוניים שלא שיחקה דקה ביחד.
המחשבה של לברון להביא נבחרת בשביל לעשות “ריקוד אחרון” זה מראה כמה הם לוקחים בזלזול את הכדורסל העולמי. אם הם לא רצו לבוא בשביל להיות אלופי עולם, למה מגיע להם להיות אלופים אולימפיים? למה שהם יגיעו לפאריס בכלל? בשביל עוד סרט דוקומנטרי בנטפליקס? זה מתאר את זילות הענף. הם באים ואומרים “אנחנו הכי טובים, אבל רק כשאנחנו רוצים”.
הזכייה של גרמניה מאוד מוצדקת וההגעה של סרביה לגמר מוצדקת גם כן. שתי נבחרות שרצות בשיטה מסוימת במשך תקופה ארוכה עם שחקנים שכל אחד מהם מרגיש שהוא מסוגל ליותר. אף אחד לא כוכב אצלו בקבוצה הרגילה, אבל בנבחרת יוצאת מהם האהבה למולדת והמלחמה על הסמל. בארצות הברית, האחרון שנלחם למען הסמל הוא כרמלו אנתוני, שהגיע כמעט לכל טורניר גדול עם רצון להצליח ולשים את הכוכבים והפסים על המפה.
האם האמריקאים יזכו בזהב האולימפי בסגל שמתוכנן להגיע? 99.9% שכן. האם היא תהיה מרגשת כמו הזכייה ב-2008, או לחילופין כמו גרמניה עכשיו? 99.9% שלא, וזה כל הסיפור.
הכתוב הינו טור דעה.